מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
הפוסט של יודית שחר על המוזה עורר אצלי כל מיני מחשבות, כי זה באמת נושא שנוהגים לדחוק מתחת לספה, לטאטא או להכחיש. נאמנה עלי מאוד ההתנגדות לגישה הרומנטית של השירה, זו שגורסת שהמשורר זקוק אך ורק למוזה שתבוא ותטלטל אותו בעודו יושב על איזה עץ בגן (כפי שהמטייל בנפאל רק ממתין שעצמו יקפוץ עליו מעבר לפינה). אין ספק בעיני שמוזה אינה תנאי מספיק ליצירה; למעשה, מחובתו של האמן לעבוד קשה מאוד – בחקירה עצמית, בקריאה, בהיכרות עם אמנים אחרים וכן, גם בפיתוח טכניקה – כדי שידע מה לעשות עם אותה מוזה חמקמקה אם תבחר ביום מן הימים לנחות על כתפיו. אני חושב שאפילו הייתי חותם על היחס הכמותי שהציג תומס אלווה אדיסון, כשאמר:
Genius is one percent inspiration and 99 percent perspiration
רוצה לומר, המוזה היא לא תנאי מספיק, אפילו לא מספיק-בקושי. ועל זה דובר כבר רבות (מי שרוצה יכול לפתוח את אחת החוברות הראשונות של כיתת השירה של הליקון ולקרוא את אמיר אור מסביר את זה). אבל – וזה אבל גדול – עצם העובדה שהמוזה היא לא תנאי מספיק ליצירה לא שולל את העובדה המובהקת (גם אם מוכחשת לפעמים) שזהו תנאי הכרחי. בלי אותו הבזק-של-ניצוץ-של-משהו-שאין-להגדירו-בשום-כלי-קיים-כי-אחרת-הוא-לא-היה-מקורי-באמת, לא תיתכן יצירה, גם אם היוצר-בפוטנציה הגיר אוקיינוסים של זיעה ושייף את הטכניקה שלו למחט חדה כמו הגיהינום עצמו. 'שום סדנת כתיבה לא הוציאה את השייקספיר הבא', ולא משום שתנאי הכרחי לשייקספיריותו הוא אותה מוזה בלתי-ניתנת-להנחלה.
המוזה היא תנאי הכרחי ליצירה, ובכל זאת לא מדברים בה הרבה. אולי כי כמו כרטיסי 'חופשי חודשי', גם היא פרטית, אישית ולא ניתנת להעברה. כי יש לה אופי שוני אצל כל אחד ואחת, מערכת יחסים שונה עם היוצר/ת שהיא מציקה לו/לה בזמנים הכי פחות מתאימים, ושפה שונה לחלוטין. תפקידו של היוצר – וכאן באים כל הטכניקה, הקריאה, העבודה, ההיכרות, ההתנסות, ההשתפשפות וההתקרצצות – הוא לתרגם את השפה האישית והפרטית הזו לשפה אישית ופרטית קצת פחות, כזו שמובנת לקצת יותר בני אדם.
והנה אני כבר מתרחק מהמוזה, מדבר על הכלים ועל הטכניקות. כי במוזה עצמה יש משהו מביך, כמו עירום ואפילו יותר מעירום. בניגוד לתפיסה של המוזה כישות שבאה לבקר, או התפיסה הגלומה במילה 'השראה' – דהיינו שמשהו (היקום, אלוהים, מי יודע) משרה מעצמו על היוצר/ת ברגע נתון – אני מאמין שהמוזה באה מבפנים, מאיזה חיבור אקראי או חצי-אקראי בין הסינפסות במוח, שיצר משהו שלא היה שם קודם. בהיותו זר וחיצוני ואחר לכל המערכת, אותו משהו-שלא-היה-שם-קודם מתבטא במקרים רבים בלחץ, בכאב, ב'יבבה'. קצת כמו שחזי לסקלי כתב בשיר ללא כותרת, שמתחיל במלים 'יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים', ומספר איך האחים האלה קוראים לו, "בוא בוא", ומסתיים ב"… למדתי לתרגם/ את ה'בוא בוא' למלים אחרות/ ומהמלים האחרות עשיתי שירים."
ושוב אני בורח לתרגום, כי עליו באמת יש מה להגיד. על העבודה הקשה, על הזיעה, על החציבה של השיר מן הנפש. על ההתמודדות עם היבבה, והצורך לתת לה מקום, בלי להיכנע ובלי לחנוק (קצת כמו באהבה). על הדרך שבה היבבה הופכת לצעקה (Shout, shout, let it all out), או לנהמה, או מתלבשת על מבנה או מקצב שנראה כאילו נולדו בשבילה. או מצטמצמת ליסוד, לנוצת הטווס, ל-17 ההברות של ההיקו הצלול. או גוועת כי עוד לא הגיע זמנה.
המוזה היא לא 'מה', ואפילו לו איך. מבחינת האקראיות שלה, אני חושב שהיא יותר מכל 'מתי'.
מעניין מה שכתבת, אבל גם אתה וגם אני שמנו לב שאתה מתנצל.. מדבר כל הזמן על העבודה הקשה של המשורר, ושלא חס וחלילה תתפס על חריגות כלשהי.
ואולי זה העניין, שמשורר הוא חריג, הוא מרגיש דברים שאחרים לא מרגישים או רואים, והוא שומע קולות, ובעידן הקלונקס והרסיטל פותרים את הזרויות הללו באיזה כדור טוב וסותמים את הפה כי מי המשוגע שרוצה להיות חריג בעולם המתוקתק הרציונאליסטי ההייטקי שלנו?
(אגב, שמתי לב שגם בתגובות התחלתי למרוד בשלטון הפסיקים ולכתוב בזרימה חופשית, השירה נותנת לי ביטחון להתבטא בצורה שמתאימה לי! כיפאק הי!! )
בעיני החריגות זה העניין, ואני לא מתבייש להגיד את זה; אבל נדמה לי שזה אפילו מעבר לזה. חשיפת ה'מוזה' (וזה כשלעצמו שם מיופייף שמסתיר יותר ממה שהוא חושף) היא יותר מהכרזה על חריגות, אלא סוג של חשיפה, שכל הגוף והנפש מתוכנתים (ובצדק) להימנע ממנה.
מסכימה באלף אחוז. אנחנו רואים דומה. ואתה נגעת בקצה קרחון עצום ושקוע. כי מוזה, באספקטים מסויימים יכולה להיתפס כחוסר שליטה, שזה הקלון הכי גדול שאדם יכול להמיט על עצמו.
זה הקו הדק הזה בין הטירוף לנבואה, שמדברים עליו הרבה.
הי רונן, הפוסט שלך מעלה שאלות שאשמח להתייחסותך.
האם יש דבר כזה כתיבת שירה בלי מוזה? כלומר, אדם שיודע את כל הטכניקות ואת מלאכת הכתיבה, האם הוא יכול לשבת ולכתוב באופן טכני לחלוטין ועדיין להוציא שיר טוב תחת ידיו? ועוד…האם המוזה היא דבר שאפשר לשלוט בו? כלומר… מי תלוי במי? האם המשורר יושב לכתוב כשהמוזה קוראת לו או שמא כשמשורר מחליט לכתוב הוא יכול להזמין את המוזות אליו? ושאלה אחרונה היא המעניינת אותי מכל, האם ניתן לקרוא שירים של אותו משורר ולזהות ביניהם מה נכתב ללא מוזה ומה כן? (זאת בהנחה שניתן לכתוב עם ובלי מוזה).
ודאי שיש כתיבה כזו, ומשוררים מתעסקים בה הרבה כדי לשמר את הטכניקה שלהם. כמו קרבות-הטקסטים שרצו בזמנו בבלוג של אמיר, או האתגרים של כתיבת שירים באמצעות שימוש בכל אותיות הא"ב שהצגתי בבלוג שלי.כתיבת שירה יכול להיות אתגר אינטלקטואלי מצוין. אבל בסוף היום, שירה כזו היא לא 'משהו לקחת הביתה'. שירה כזו היא בעיני, ברוב המקרים, לא יותר מתרגיל. תרגיל חשוב, אבל תרגיל.
תןדה על תגובתך רונן. עכשיו בזכותך החלק הטכני שבי פתור. את זה אני יודעת שיש לי, כי אני יודעת להיות חייל ממושמע וללכת עם טכניקה עד לסוף, ויש גם הומור או מרדנות שיכולים לעשות איזה טוויסט קטן ומכוון שיבעט בטכניקה אבל בעדינות.
אבל זה מתייחס לאינמוזה. בעניין המוזה עצמה, עוד לא הבנתי אם משוררים קוראים לה והיא באה, או שהיא רוח אלוהים שמחליטה לנחות עליהם, ואז עליהם לרוץ ולרשום מילים על דף בלי קשר למה שעשו בשניה הקודמת.
אצלי למשל, השורות הכי יפות לשירים הכי יפים שיכולתי לכתוב, רצות בי בדרך להרדמות. רק ש…אני לא מוכנה לקטע העבדות הזה שיקים אותי מהמיטה בשביל לכתוב אותן. אז אין לי מוזה מעבר לזה, ולו הייתי יודעת שאפשר לשלוט בה ולאלף אותה להופיע כשלי זה מתאים, זה היה יכול להיות דווקא נחמד.
לא קוראים למוזה. מוזה היא לא כלב נאמן, במקרה הטוב היא כלב שוטה שבא ונשוך מתי שבא לו.
נכון רונן, לא חובטים בה באלה וסוחבים אותה בשערות הביתה, אבל כן משאירים לה את הדלת פתוחה, נכונים תמיד, כמו לאהובה סודית.
זה בהחלט משכנע – כולל הדגש על "מתי" (שהיא, אגב, שאלה מציקה מאד בהקשר הזה).
בעיניי "מוזה" היא מלה מאד חגיגית, מה שאני קוראת לפעמים "מלה של שבתות וחגים". העיסוק בה מעורר בי איזו אי-נוחות, לכן הזדהיתי למדי עם ה"בריחות" שברחת ממנה בפוסט.
כפי שנגעת גם בפוסט, אני חושב שהמונח 'מוזה' כשלעצמו הוא התייפייפות, ואנחנו משתמשים בו בלית ברירה, רק כי אין מילה אחרת ל'דבר הזה'. 'הדבר הזה' הוא משהו הרבה יותר אפל, תובעני וטובעני מאשר הקלילות הנודפת מהמילה 'מוזה'.
מוזה יכולה להיות גם כל מיני שדים שבפנים,לא בדיוק איזו ישות שמיימית,שמרפרפת מעדנות על כתפך,בזמן שאתה מנפיק את יצירת המופת שלך-" חוכמת הקניידלע "(בכל זאת,אנו לפני פסח,ומאוד לא יפה לדבר על בייגלעים.)
אני זוכר שקרה שכשססיימתי פה ושם לכתוב איזה שירים,לפני כמה שנים,פשוט פחדתי.
הלכתי לבדוק אם כל החלונות סגורים ונעולים.
פעם אחרת, אחרי איזה שיר "חביב", רק סבלתי במשך חלק מהלילה מסיוטים לחלוטין לא סימפטיים…
מה שאני יודעת, מאז שהתעוררתי ב4 בבוקר המוזה הזו לא נותנת לי לחזור לישון!
רונן, המוזה היא פרפר, קשה ללכדו מבלי לרסקו, הוא מרחף ונעלם, רשמיו חמקמקים ומשהו מהם נחקק ומעורר יצירה.
טוב, אז בהקשר לפרוזה, ולמה שיודית שאלה אותי אצלה, אז ברור שיש מוזה בפרוזה במובן של "הצתה". משהו מצית אותך לרצות לכתוב רומן. זה יכול להתחיל במשפט שממשיך הלאה, וזה יכול להיות רעיון שמנדנד בראש הרבה זמן. אבל בזה זה נגמר. אחך כך העבודה היא פרי של הרבה מחשבה, ניסיון לבנות נכון את היסודות והמבנה של הרומן, לחשוב על כיוונים, התפתחויות. פה זה באמת עבודה, אבל גם במהלך העבודה יש "נסים" או "הצתות", איזה רעיון נפלא שעולה, וזה הכיף בכתיבה, זה הנס, זה הכיף. כי השאר הוא הרבה עבודה והרבה כאב והמון התכנסות פנימית. לכן אצלי זה לוקח שנים. אני דוגרת שנים על רומן כמו תרנגולת שלא מוכנה לתת את הביצים שלה. ולפעמים כתיבה היא ממש כאב פיזי. באמת אני חושבת שלהיות סופר זה אחד הדברים הכי בןדדים שיש. לפעמים אני שואלת את עצמי למה בכלל. כי יש לי כמה נושאים בתוכי שאני רוצה להוציא אותה הכתיבה, ואז אני יודעת שירווח לי. אז אולי זו המוזה: הנושאים בתוכי שאני חייבת להוציא החוצה.
נדמה לי שבפרוזה הפרופורציות דומות יותר למה שאמר אדיסון: אחוז אחד של 'הצתות' כאלה, ו-99% עבודה קשה.
מו-זע 🙂 כתבת יפה עליה
תודה
המוזה היא ערום, יותר מערום.
יפה.