בננות - בלוגים / אומי לייסנר / כל דימונה והטוויסט שלה
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

כל דימונה והטוויסט שלה

במסגרת הניסיון שלי לצאת ממשבר גיל הביניים, נרשמתי לקורס בבית התפוצות. הוא מתקיים פעם בשבועיים ומורכב מהקרנת סרט, הפסקת ארומה ושיחה עם הבמאי, ומדי פעם, הבמאית.

חשבתי שיצאתי מן הבית בזמן כדי להגיע לרכבת אבל בסוף ראיתי שאני מאחרת ונכנסתי ללחץ וגם כעסתי על עצמי. התחלה מבטיחה. כשהגעתי לתחנה, בדיוק עמדתי לעלות על המדרגות הנעות המובילות לכניסה, כשהגיחה מאחוריי מונית, ממנה יצאה אישה צעירה עם צמה צהובה ולפחות שלוש תיקים, אחד נכבד, ונכנסה למקומי בתור, בלי בושות. זה עצבן אותי נורא, כולי עם תיק אחד צנום. נעצתי בה מבטים.

הנסיעה ברכבת היתה מעניינת כרגיל. היא נפתחה בבכי מר שחדר אלנו מן הקרון הסמוך. בהתחלה חשבתי שזו ילדה אבל מתוכן הדיבור הבנתי שזו נער. ומן היידיש שנכנסה לדבריו הבנתי שהוא חרדי. הוא דיבר עם, ולמען הדיוק, צרח על אמא שלו, אותה הוא כינה ממי. הבכי היה איום ובין לבין הצלחתי להבין מה גרם לו. מסתבר שהאדון שכח בבית את המפתח לארון הבגדים שלו בישיבה. בנוסף להיסטריה אותה הוא שחרר שם ברכבת בלי רסן ואולי יותר נכון, בלי מודעות, לא התבושש הבוחר להאשים את ממי במחדלו – בנימה של למה לא שמת לב שלא לקחתי את המפתח!

מזעזע מכל היה השינוי החד בטון שלו כשהופיע "טטי" בצד השני. פתאום נהפך המתפרע לנוסע צעיר מנומס, דיבר יפה, קיבל את הפתרונות שהוצעו לו, והסתיימה השיחה ושקט. רציתי לעבור אחר כך לומר לו, "איך אתה מדבר ככה עם אמא שלך," אבל בסוף ריחמתי עליו. עד היום אני מצטערת על כך. במיוחד כשראיתי ילד חרדי עגלגל יורד באחת התחנות, עם מעיל ללא כמטים ומזוודה ענקית ולא קשה היה לדמיין את השפחה בשם ממי שאחראית לכך.

כשנכנסתי לאולם ההקרנה בבית התפוצות, ניתן לי מיד להבין והיטב את הזרות שלי ("אני מתפלאת בכל פעם איך נכנסו זרים למחוזותינו," כך נאמר בפתיח מן הבמה, לא משקרת!) רובן ככולן נשים אשכנזיות, ישראליות, אמידות, מטופחות, חברות אחת עם השנייה ובפנסיה. לא אכפת לי. ככה אני יכולה להיות די בטוחה שאף אחד לא יפריע לי להיות בודדת ומוזרה שם. מקסימום אקבל מבט שאומר שישבתי במקום הקבוע של מישהי.

הסרט שהוקרן היה "דימונה טוויסט" של מיכל אביעד, סרט מרגש ומצוין אבל גם מטריד מאד, מטבע הדברים. גרם לי אי נוחות של ממש, תחושה של אשמה אישית, ואני בכלל לא ישראלית אבל אני לבנה ומכאן תחושת האשמה.

תחושת האשמה העיקה במיוחד בשני הפרקים הראשונים, שעסקו ב"הגירה" וב"ילדות", על מחנות הגזזת. גם הפרק השלישי היה נורא – שם גילינו את הנשירה המאסיבית של העולים "המזרחים" מבתי הספר, לבטח העיוניים, ובמיוחד ככל שמדובר בבנות.

איך הרגישו חברותיי לקורס אינני יודעת. בהתחלה היה נדמה לי שתחושת האשמה האמורה היתה משותפת לכולנו. אבל בדיון שלאחר הארומה, שמעתי רשרושים לידי, והערות ביניים כאלה, והרגשתי שנוצרה התחרות הזאת, של מי סבל יותר, כאילו להכיר בסבל של אחרים מבטל את הסבל שלך עצמך.

בכל מקרה, הבמאית "הקלה" עלנו וככל שנמשך הסרט, כך נחשפו בפנינו רבדים-רבים של הנשים הללו כבני אדם, הא ותו לא. בראיון לקראת הסוף אומרת אחת הנשים ושמה סולנג', (משהו כמו) "אני טיפוס אופטימי, דברים קשים, אני מוחקת מהראש, ככה, החוצה, ספונג'ה. לא שומרת על טינה, היא מכערת, מזקינה את הפנים (חיוך מקסים)."

לקח לי שני אוטובוסים עד התחנה המרכזית בירושלים. בכל פעם היו מלא אנשים וריח של זיעה מעורבבת לעתים בפיפי משום מה ובעלייה לעיר התווספה גם ארומה של צמיג מעשן. ספונג'ה, אמרתי לראשי שוב ושוב, תתרכזי בספונג'ה.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר