הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום יום יארצייט לאימי. אני מתגעגעת מאד אליה ואל אבי לאחרונה. בוכה הרבה. סיפרתי לאחת מאחיותיי הגדולות בחזרה מן הקבר. אמרתי שאני מרגישה שזה שאיבדתי אותם מוקדם יחסית גרם לי לראות דברים בפרספקטיבה אחרת, לדוגמא, מחבריי, שרובם נהנים מהוריהם עד היום. היא התחילה לדקלם לי כל מיני דברים, איך שהרבה אנשים מאבדים את הוריהם מוקדם וכו' וכו' וברור לי. אני גם מסרבת לתת לעצמי להשתקע ברחמים עצמאיים ולא טוענת לשום טרגדיה. אני יודעת שהם היו מבוגרים, ושזה לא כמו לאבד הורים צעירים, גם אם אני הייתי צעירה יחסית. ובכל זאת, עברתי חווית חיים שונה מרוב חבריי ואני לא יכולה שלא להרגיש את ההבדל. אבל ככה זה עם אחיות גדולות, יש תחרות, גם בשאלה מי סבל יותר. בן זוגי דיבר ליד הקבר, קרא שיר מתאים כל כך (Oh, me! Oh, life! של Walt Whitman) וסיים עם דבריו של ד"ר סוס: “Don't cry because it's over, smile because it happened.”