לזכות הקרירות האשכנזית

שלא תחשבו שיש לי משהו נגד הקרירות האשכנזית. אני אפילו מחבבת אותה. כשבני היה מאושפז במשך יומיים בעקבות דלקת בתוספתן, בילינו בבית חולים שתי לילות, פעם עם אב ובנו ופעם עם אם ובנה, כולם מזרחים. הם היו אנשים אחלה. אהבתי במיוחד את האבא. כשהגיעו חבריו של בנו בן החמש-עשרה לבקר, הוא ירד למטה לקנות להם סיגריות, כל אחד והטעם שלו, וסרב לקחת מהם כסף. אבל, מה, הם עשו הרבה רעש. במיוחד האמא בלילה השנייה, שהביאה איתה גם את הבת בגיל העשרה ולא היתה להם שום בעיה לצחוק ביחד ככה בקול מאחורי הווילון באמצע הלילה. אתם יכולים לומר שאין קשר אבל הדברים גרמו לי לחשוב, למשל, שהאנשים האלה מן הסתם עושים הרבה חסד ובטח חושבים את עצמם כאנשים שעושים הרבה חסד אבל לא הבינו את הצרכים שלי ושל בני לשקט ולפרטיות. ככה התחלתי להבין את הקרירות האשכנזית בתור סוג של חסד ולבטח כיבוד גבולות האחר. אלא מה, בארץ, שמירת המרחק הזה חסר החן שיש לה במדינות מערביות רבות, כשהיא באה בליווי חיוך מנומס ומילה, כגון, Good day, Madame. בארץ, אין את זה בכלל. אדרבא, בשכונה שלנו יש לא מעט אנשים שאני עלולה לראות מדי יום ומעולם לא יחזירו לי, לא שלום ולא חיוך. מצד שני, אני יודעת שאני מרגישה יותר בטוחה כאן מאשר בכל מקום אחר בעולם. כלומר, עדיין נכון לומר, כך אני חושבת ומקווה, שבעת הצורך, אנשים כאן יהיו שם בשבילך, למשל, אם יהיה פיגוע חס וחלילה וחלילה וחס, ומן הסתם, כך אני חושבת ומקווה, זה כבר עניין של ישראליות, ללא קשור לעדה.