מלאכים באמריקה. תהל

טוני קושניר כתב את אחד החשובים ממחזור המחזות של אמצע המאה שעברה. המחזה "מלאכים באמריקה". מחזה המערב בתוכו ריאליזם, פוליטיקה דת ופנטזיה. 
המחזאי קושניר זכה כמעט בכל פרס אפשרי. את פרס פוליצר ושני פרסי טוני קיבל עבור מלאכים באמריקה. הוא היה מועמד לפרס גלובוס הזהב והאוסקר עבור התסריט שכתב לספילברג עבור הסרט מינכן. 
מלאכים באמריקה מורכב למעשה משני מחזות שלמים. לראשון קוראים המילניום מגיע לשני פרסטרויקה. הראשון הוצג אצלנו כמה פעמים, לראשונה בתיאטרון הקאמרי אחר כך בחיפה ובבאר שבע. התיאטראות לא וויתרו על המחזה הזה בקלות. אחר כך בעיקר בבתי ספר למשחק. החלק השני לא הוצג אצלנו אף פעם. אולי מפני שהקהל בארץ לא היה מוכן להתמודד עם נושאי המחזה ודרך הצגתם.
 המחזה מתרחש בתחילת ימי פריצת מגיפת האיידס. כמעט כל גיבוריו הומוסקסואלים הנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם עצמם ובעיקר עם המחלה. מחלה שהפחידה את כולם. שהוציאה מהארון רבים שמתו מבלי שהודו קודם שהיו הומוסקסואלים. הקהילה באמריקה הקימה את מה שבארץ קראו לו הוועד למלחמה באיידס. אני זוכר שבביקור בתחילת שנות השמונים אורגן ערב רודיאו במדיסון סקוויר גארדן, וחשבתי שהם מופרעים. 
אבל אמריקה כבר הייתה עמוק בתוך המגפה. מתנדבים ישבו על יד חולים גוססים וניסו לתת סעד. 
העולם הפוליטי התעלם מן המגפה. הנשיא רייגן לא תרם אגורה שחוקה למחקר, ולא רק שלא תרם במשך כל שנות כהונתו לא הזכיר את המלה. התעלמות ממשלתית מוחלטת. 
המחזה דרך דמויותיו מביא חתך של מה שהתרחש. במחזה כעשר דמויות כל אחת והמקום ממנו באה והתייחסותה למגיפה. 
כדי להדגיש את החלק הדתי שבמחזה, ההצגה מתחילה בלוויה של איזו סבתא יהודיה כשהרב ממלמל שטויות. מכאן ילכו ולבשו חשיבות מקורות אמונתם של המשתתפים. 
פריור, ההומו הקתולי, חולה האיידס שוכב בבית החולים נלחם על חייו ועל הקשר שלו שניתק בשל המחלה, ומצפה לגאולה ונלחם על השלמה עם מחלתו ומותו המתקרב. 
לואיס, היהודי הפחדן וההיסטרי, בן זוגו של פריור, איננו יכול להתמודד עם מחלתו של בן זוגו ולמעשה זונח אותו.
 ג'ו, מורמוני שעוד לא גילה את ההומוסקסואליות שלו, נשוי לאישה נאורוטית המצפה לאיזו חוויה שמימית. תוך כדי התקרבותו לרוי כהן כעורך דין הוא מגלה את ההומוסקסואליות שלו, מתמודד עם החטא והופך להיות בן זוג, פחות או יותר, עם לואיס.
 הרפר אשתו, מגלה את ההומוסקסואליות של בעלה. היא מנסה להתמודד אך מצבה הולך ומחמיר.
 רוי כהן הוא הדמות המרתקת ביותר במחזה. רוי הוא דמות הלקוחה מתוך המציאות האמריקאית. בשנות החמישים היה עוזרו המשפטי של סנטור מקרתי, תובע במשפטם של הזוג יוליוס ואתל רוזנברג שהואשמו בריגול ורוי הצליח להביא את הוצאתם להורג. 
רוי היה הומו בארון. או כמו שהוא מגדיר את עצמו, אני לא הומו, אני גבר השוכב עם גברים. הומואים הם נמושות חסרות חוט שדרה, הם נלחמים שנים להעביר איזה חוק זניח שאני יכול להעביר ביום. לי יש כוח. אני יכול לטלפן ישירות לאשת הנשיא ולהשיג כל דבר שאני רוצה. 
המחזה מתרחש בימים שתרופה בשם a.z.t ניתנה כנסיון לחולים בודדים. כמובן שרוי כהן היה ברשימת מקבלי התרופה, שאחר כך התגלתה כאינה מספקת. אלא שזה כבר שייך לחלק השני של המחזה. 
דמות נוספת היא דמות פנטסטית. אתל רוזנברג שרוחה באה להתחשבן עם רוי כהן הגוסס מאיידס. דמויות נוספות הו אמו של ג'ו המורמונית השמרנית הבאה לניו יורק להבין מה קרה לבנה. אח בבית החולים, חבר טוב של פריור ולואיס, והוא קולו של מוסר החברות. והדמות האחרונה היא המלאך היורד מהשמים לקחת את פריור. 
לא מכבר נעשתה סדרת טלוויזיה נפלאה המורכבת משני המחזות עם צוות שאל פצ'ינו ומריל סטריפ עומדים בראשו. 
אין נחמה במחזה. כולם חוטאים, כולם אכולים רגשות אשמה. גם המלאך איננו מביא נחמה של ממש אלא נבואת חורבן. 
ראיתי את המחזה בניו יורק כשהיה חדש והתפעמתי אחר כך בלונדון, קצת אחר כך עלה המחזה בארץ, בתיאטרון הקאמרי ביצוע קצת פחות טוב, אך כוחו של המחזה גרם להתרגשות מחודשת. את הביצוע של תיאטרון באר שבע ותיאטרון חיפה לא ראיתי. שנה אחר כך חזרתי לראות את ההצגה בניו יורק עם צוות אחר ושוב התרגשתי ביותר. אחר כך הוצג המחזה בבית צבי, למרות שזו הייתה הצגת תלמידים מספקת, אך לא נפלאה, עדיין כוחו של המחזה תופס את הצופה בגרונו ואינו מניח. 
תמיד שאלתי את עצמי האם ההתרגשות היא בגלל ההקשר ההומוסקסואלי ומצאתי עצמי עונה שממש לא. שהתפיסה שלי את המחזה אובייקטיבית. 
ראיתי מחזות שעסקו בהומוסקסואליות והיו בסדר גמור, מרעישות הן לא היו. במחזה הזה יש כוח פנימי המטלטל ומשפיע על כל צופה באשר הוא.
 אני יכול לקוות שסוף סוף יוצג בארץ גם חלקו השני של המחזה העומד בפני עצמו, ועדיין לא נראה על במותנו. 
הצגה כאן נעה בין סצנות מצוינות ובין סצנות המפזרות את הלכידות של המחזה.
 הבמאית מאיה שעיה לא הצליחה להדק מספיק טוב את יסודות המחזה הנפתל הזה. מכיוון שכבר בדרך כתיבתו המחזה מערב בין פנטזיה למציאות די קשה למצוא סגנון מאחד השומר על המשמעויות לנסות לערב אותן עוד יותר איננו עוזר.
 לכן כל הסצנות " האישיות" שבו הדמויות עסוקות בכאבן הממשי הן מצוינות והשחקנים כולם מצליחים להביא רגש אמיתי. שיווי המשקל בין הסצנות שבין הזוגות פריור – לואיס ג'ו- הארפר מראה יכולת איזון של במאית המכירה במה, מעברים בין מקומות התרחשות שונים ומקבילים ומקצבי זמן. אלא שהשימוש שלה בדמות הפנטסטית הממלאת תפקידי דמויות רבות, לבושה ומאופרת לבן נעה בין הסצנות מפזרת מעט את הקשר ומכניסה מימד קומי לדרמה הטראגית הזו. נכון שלעתים רעיון בימוי טוב לא מוצא את ביטויו הנכון על הבמה. המחזה אמנם נקרא פנטזיה אך כתיבתו ריאלית למדי ברובו, ורק לקראת סוף המחזה כשמופיעה לראשונה רוחה של אתל רוזנברג להטריד את מנוחתו של רוי כהן והסוף בו מופיע המלאך הופכים את המציאות לאיזו פנטזיה אפלה.
 כאן דמותה הבלתי מוגדרת מעט של הקול השמימי מורידה את מימד החרדה שבמחזה ומביאה אותו למקומות קצת קומיים וקצת מפוזרים. 
אבל אני מוכן להודות שאני מבלבל בין התפיסה של הסדרה המצוינת מהטלוויזיה לבין ההצגה שראיתי לפני שנים. 
בן שי ניצל את הבמה הקטנה בצורה הטובה ביותר. הבמה מורכבת מכמה פנלים גדולים עליהם נראים אורותיה של ניו יורק הלילית. דבר המעמיד נכון את מקום ההתרחשות. ניו יורק שלמרות אורותיה הבוהקים היא אפלה והיא גם מקום התרחשות המעשית של המחזה. ומעליה גשר מתכת החלק הפחות ריאלי של המקום.
 את אלי דנקר לא ראינו על הבמות זמן רב. שכחתי איזו אישיות בימתית חריפה יש לו ואיזה כשרון שבא כאן לביטוי גדול. הוא משחק את רוי כהן על סף איבוד עולמו. הוא חולה באיידס, המחלה ההומואית, והוא הולך לאבד את רישיון עורך הדין שלו, ועדיין משתמש בכוחו למחוץ אחרים. רוי של דנקנר מכיר את השחיתות. הוא משתמש בה ומודה שהיה מושחת כל חייו. שתלטנותו על האחרים סביבו והכוח שהוא מפעיל עליהם מרשימה מאוד. הוא שולט בבמה, בגופו ותנועותיו. רוי שלו דמות מוצקה ומעוררת חלחלה. אביהוד תדהר משחק את פריור חולה האיידס. ייאמר לזכותו שעשה כאן קפיצה גדולה ביכולות המשחק שלו. דמותו קיבלה נפח בימתי והוא מצליח להביא את עולם הרגש של הגוסס שנעזב לנפשו על ידי בן זוגו בצורה נוגעת ללב. בשבילי הוא בהחלט הפתעת הערב. 
תפקידו של גיל וייס המשחק את ג'ו הוא הקשה יותר וקצת כפוי טובה. המורמוני השקט, בעל העמדות המוסריות הנקרע בין המלכודת שרוי כהן מעמיד לרגליו ומנסה להשחית את מוסריותו המורמונית בין חיי המשפחה שלו עם אשתו המתפוררת נפשית ומלחמתו בהומוסקסואליות שלו. גיל משכנע בצורה השקטה בה הוא נקרע לגזרים ואיננו מגזים לכיוון המלודרמה. 
לגיל רשף בתפקיד לואיס היהודי יש בעיה שאינה נוגעת לכישרונו. הוא נראה נכון מתנהג נכון אך קולו בוגד בו לעתים ולכן סצנות רגשיות מאוד קצת מתרדדות. ובכל זאת הוא לואיס מתייסר המחפש צידוק להתנהגותו הנלוזה כשעזב את פריור החולה ברגעיו הקשים ביותר. לסיוון קרצ'נר יש את התפקיד הקשה ביותר במחזה. אישה שחייה כולם הזיה והתמוטטות נפשית. קשה לשחק את החלק הרגשי על חשבון השיגעון המתפתח. קטעי השיגעון אצלה מאפילים על רגעי הצלילות אך בסל הכול היא משכנעת. 
הסצנה בה היא מפנטזת שיחה עם פריור החולה, האומר לה שבעלה הומו מרגשת בעיקר מפני שזו סצנה שכולה הזיה בה היא מגלה את האמת מצד אחד, מצד שני היא יודעת שזו הזיה המגלה לה את הבעיה בחיי הנישואים שלה. בעיה אותה לא רצתה להכיר במודעות.  בהצגה עוד כמה משתתפים המשחקים כמה דמויות כל אחד. רובם משכנעים ועושים את מלאכתם נאמנה.
 ההצגה נשענת על כוחו של המחזה. למרות הפיזור בין הסצנות הפנטסטיות והמוקדמות מדי לכאורה לבין הסצנות הדרמטיות הריאליות אולי מורידה מההתפעלות הכללית ומפזרת מעט את לכידות הדרמה אך אין ספק שזו הפקה מצוינת של מחזה שראוי מאוד להכיר אותו. עוד הוכחה שתהל היא היום קבוצת התיאטרון המרתקת ביותר בשטח.