הדוור תמיד מצלצל פעמיים. ג'יימס מ. קיין

 את הדוור פגשתי לראשונה באולם חשוך של קולנוע. הייתי בן אחת עשרה אולי שתיים עשרה וכבר אהבתי את לנה טרנר וגם סרטי מתח, אם כי לא ידעתי שזה יהיה סרט מותח.  את ההגדרה סרט אפל למדתי להכיר שנים רבות אחריי. 
ישבתי מתוח וחיכיתי לדוור שיבוא פעם ראשונה והוא לא הגיע. לא הבנתי את כוונת השם.
ראיתי גם את כפל ביטוח והיה סוג של דמיון בין שני הסרטים שהיו מותחים מספיק ונפלאים בעיני שאראה אותם שוב ושוב. 
כשגדלתי קצת החלה איזו הוצאת ספרים קטנה להוציא ספרי בלש בכריכות חומות. הדוור מצלצל פעמיים היה אחד מהם וכך נתקלתי בשמו של קיין. וכשהתחלתי לשים לב בכותרות לשם התסריטאי או כותב הסיפור המקורי  בסרט  נתקלתי בשמו שוב ושוב. 
מילדרד פירס היה עוד אחד מסרטי האקדחים המעשנים בסופו שחזר לא מזמן כסדרת טלוויזיה,.
 ב1982 נעשה הסרט פרפר, הפעם היחידה שבו סרט שהיה מבוסס על סיפור של קיין והיה מועמד בתחרות הסרט הרע ביותר של השנה ואחת פיה זאדורה זכתה בפרס השחקנית הרעה ביותר. 
בשנות השלושים של המאה שעברה הם היו שלושה. דשיאל האמט, צ'נדלר וקיין שכתבו ספרי בלש שיצאו לאור בכריכה דקה וזכו לשם המשותף ספרות זולה. כן, סרטו של טרנטינו היה מחווה מפוארת לסוגה הזו.
 המינגווי היה אבי סגנון הכתיבה האמריקאית החדשה. משפטים קצרים וזרימה שוטפת והשלושה הושפעו ממנו ויכולים להיחשב לבניו הספרותיים. 
הספרים נכתבו בשנות השפל הכלכלי, המחיר היה זול וגברים אובדי עצות היו יכולים לקרוא ולהזדהות עם גברים אבודים מהם. 
קיין כתב ספרות כל כך מהירה שכבר בעמוד הראשון אפשר היה לדעת מה הולך לקרות. 
צעיר מגיע למסעדת דרכים. בעמוד השני הוא מסכים לקבל שם עבודה כי אשתו המדהימה של בעל המקום יצאה מהמטבח דבר שגרם לו לקבל את הצעת העבודה מיד ועוד שני עמודים אחר כך הם כבר שוכבים. אפשר לחשוב כמובן שמהירות התגלגלות הסיפור מעידה שהספר פשטני. הוא לא. בספר הסוחף הזה יש חדות הבחנה פסיכולוגית של גיבוריו. האישה הפתיינית והגבר בעולם האבוד הנופל ברשתה ומשם תלך העלילה ותגיע לסופה הטראגי. 
אין ספוילר במאמר כי ב1981 נעשתה גרסה נוספת לספר. הפעם עם ג'סיקה לאנג וג'ק ניקולסון. והפעם כל המין שרק נרמז בסרט משנות הארבעים נעשה בגלוי לעיני הצופים. סצנת הזיון הראשונה על שולחן המטבח נכנסה לקלאסיקה של סצנות המין בקולנוע. גרסה הזו שהוקרנה שוב ושוב הפכה את הספור למוכר וטבוע בזיכרון. מכאן חשובה רק הכתיבה עצמה.
 ביקום אכול השנאה של ג'יימס מ. קיין החיים הם זונה והיא מורחת ליפסטיק ולובשת חצאית. הגברים עם לב בגודל שלפוחית מתפוצצים ברגע שהם רואים את הליידי, זאת שבסופו של דבר תמשוך אותם למטה. הייתי רוצה להגיד שאני כתבתי את המשפט הזה אך לצערי הוא נכתב במאמר בקורת על קיין בניו יורקר. 
בשני הסרטים הגיבורה קורה הפאם פאטאל הייתה אישה בלונדינית עד שזה מפתיע לפגוש אותה בספר לא רק שחורת שיער אלא אחת כזו שהייתה יכולה להיחשב מקסיקנית. יפה בדרך מאוד לא הוליוודית מרכזית. 
כשאורסון וולס היה צריך אישה מקסיקאית יפה בסרטו מגע של רשע הוא לקח את מרלן דיטריך שכולם ידעו כמובן שהייתה בלונדינית אך הוא הלביש עליה פאה שחורה וההכהה מעט את פניה. 
" זרקו אותי ממשאית החציר בערך בצהרים. עליתי עליה אתמול בלילה וברגע שהייתי מתחת לקנבס הלכתי לישון" משפט פתיחה המציג את פרנק בן העשרים וארבע.
 " ואז ראיתי אותה. היא הייתה מאחור, במטבח, אבל נכנסה לפנות את השולחן. חוץ מהגוף היא לא הייתה איזו יפהפייה מדהימה, אבל היה בה משהו מרוגז, והשפתיים שלה היו משורבבות החוצה וגרמו לי לרצות למעוך אותן" 
לאן יכול הנער הנווד להתגלגל מכאן אחרי פתיחה כזו ופגישה כזו שהארוטיקה בוערת בהם מהרגע הראשון. 
ומה שחתולת הגיהינום הזו מבקשת ממנו זה להרוג את בעלה. כן, הם הורגים את הבעל ומצליחים להתחמק מהחוק, הספור ממשיך לדהור ובכיוון חדש . מכאן מתחיל משחק חשדות מפחיד בין שניהם מי מהם יהרוג את השני כדי לא להישאר שבוי בידי האמתשבידי השני. וסופו של הדוור מצלצל פעמיים. 
מה עוד להגיד? שהספר לא נותן לך לעזוב אותו לרגע, שהוא עוצר נשימה שהוא מכריח אותך לנשום אחרת. כן. כל זה ועוד.
 ספרי הבלשים החדשים הפכו מתוחכמים "תרבותיים וספרותיים" כאן אין בלש. הסיפור הוא על הרוצח וגלגוליו. 
גבר שכבר אין כאלה. לא סתם כתיבה מהסוג הזה נקראת כתיבה גברית. כל מלה אגרוף והגבר, גבר. שבור ומקולקל אבל גבר. וחתולת הגיהינום תיהפך לפומה פראית וטורפנית.