קראתי ראיתי סוקר תרבות
קשה לי להסביר למה אני מתעניין כל כך בחיים בברית המועצות הישנה. קראתי ספרים רבים המתארים את חיי היום יום שם ואני לא יכול לתאר לעצמי איך אנשים עמדו בזה. איך באמת נראו חייהם, כאילו יש דבר שעוד צריך להתפצח אצלי.
לא הייתי קומוניסט מימי אבל שברו של איזה חלום אוטופי שבר את לבי.
קשה כמובן לדעת במה להאמין, מי הכותב ומה כוונותיו, אך התחושה של ניצני אמת ודמיון יש אצל כולם. ואני מדבר על כותבי ספרות, לא מנתחים פוליטיים. כתבתי על כמה מהם לאחרונה
בילדותי הרוסים היו טובים. בקולנוע הם כבשו את ברלין ואיכרים עליזים קצרו בשדות שרו שירים וסטלין בא לבקר ולנשק ילדים. אחר כך בפתאום הפכו לרעים. רעים מאוד.
בנעורי סוג הספרים שעסק בפוליטיקה נעשו פופולאריים. אני זוכר את " הסנט ימליץ ויאשר" האמריקאי אחר כך באו כמה אנגליים, אבל כל אלו עסקו בפוליטיקה הפנימית של המדינות. אינני זוכר במיוחד ספרי ריגול מהתקופה ההיא.
בשנות השישים המוקדמות פורסם הספר " המרגל שחזר מן הכפור" והיה לסנסציה. ספר שהיה כתוב אחרת לחלוטין מכל הספרים שלפניו. נכון שהספר התרחש בברלין המערבית והמזרחית והמזרחיים היו האויבים, אבל בפועל אלו היו הקומוניסטים שהיו אויבים איומים.
ג'ון לה קארה המשיך לטוות את עלילות הריגול הגרמניות שלו בשלישיית ספר " סמיילי" שהיו לא רק ספרי מתח אלא הביאו ספרות טובה של ממש אל סוג כתיבה הזה.
למיטב זכרוני מרטין רוב סמית ( פארק גורקי) היה בין הראשונים ששתל את עלילות המתח שלו ברוסיה ובמערכת החקירות הרוסית ומשהו השתנה בצורת המחשבה על חקירות פליליות מעורבות בפוליטיקה רוסית פנימית.
ילד 44 של טום רוב סמית המשיך את הסוגה הזו. רצח המתגלה במוסקבה חוקר צעיר המנסה להגיע לאמת, כך נולד הבלש החדש לב דמידוב.
את הספר שני שלו לא קראתי משום מה אך כעת התפרסם ספרו סוכן מספר 6.
הסיפור מתחיל במוסקבה. אוסטין, זמר אמריקאי קומוניסט, כושי מהולל, פרפראזה על פול רובסון כמובן, מגיע לביקור במוסקבה ומבלבל את מערכת הק.ג.ב כשאינו רוצה לצאת לסיור שהוכן לו ויוצא לפגוש אנשים מהחיים. תמימות גדולה.
באמריקה הוא נואם נאומים בעד הקומוניזם בכל קונצרט שלו עד שהממשל ( ימי מקארתי) הורס לו את הקריירה.
מאוחר יותר, לב דמידוב פרש בינתיים מהשרות וקיבל עבודה פשוטה כעונש. הוא כבר איננו במשטרה ואיננו חוקר. הוא פועל נשוי עם שתי בנות.
אחרי משבר הטילים בקובה הרוסים והאמריקאים רוצים לעשות מחווה של רצון טוב. מקהלת ילדים רוסיים נשלחת לשיר יחד עם מקהלת ילדים אמריקאים באו"ם.
הרוסים מלווים כמובן במשגיחים ופרובוקאטורים. הם מצליחים להביא לרציחתו של אוסטין אחרי הקונצרט, ומכאן מתחיל הספר הממשי. עירוב משפחתו של לב בעניין מחזירה אותו להיות רודף.
אלא שהספר משנה כיוון. אמנם לב הוא הגיבור אך קורים לו דברים אחרים. הרצח בניו יורק נשכח, אין תיאורי חיים ברוסיה. לב מוצב באפגניסטן והסיפור נכנס יותר לתיאורי כיבוש. העלילה הבלשית נעלמת ובמקומה נכנס סיפור של עם חזק מודרני יחסית מתוחכם ומצויד באידיאולוגיה הכובש עם קטן, הנחשב לפרימיטיבי כי תרבותו שונה לחלוטין.
לרוב סמית יש סבלנות וידע לספר את סיפורו לאט ולעסוק במיני פרטים אנושיים. לב שנעשה מכור לאופיום ומשרת את המשטרה החשאית.
בעקיפין ולא בדיוק לעומק רוב סמית מתאר חיים בארץ תחת כיבוש. בסוף הספר, בכמה פרקים קצרים לב מגיע לניו יורק לפתור את חידת רצח אשתו שש עשרה שניים קודם לכן.
אני לא יכול להגיד שזה מטובי ספרי המתח של הזמן האחרון ואיננו מתקרב לספרו ילד 44 של רוב סמית,יחד עם זה הוא כותב מקצועית והספר זורם.
קראתי ראיתי