בננות - בלוגים / דן לחמן / כשהלילה. כריסטינה קומנצ'יני
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

כשהלילה. כריסטינה קומנצ'יני

נשים, אמהות, גברים. התנגשויות לא קלות למרות שנראה לנו שהיחסים טבעיים, באופן סמוי שלא מרבים לדבר עליו אינם כאלה. 
אמו עזבה אותו ואת אביו ונסעה עם גבר אחר לאמריקה. אשתו עשתה לו אותו דבר. 
ושוב ספר נוסף על אימא לא מתפקדת. אפשר לשאול מה קורה. האם נשים למדו להגיד איזו אמת שהייתה קבורה עמוק במסורת מתחת לפני השטח.. נשים שהיו בטיפול, נשים שלמדו להגשים את עצמן אחרת. אמהות היכולות להודות שהן יכולות לאהוב ולשנוא את תינוקן באותו זמן. לפחד מהתינוק. אין ספק שדבר מה קורה בספרות על אמהות. 

ספרות הנשים האיטלקיות המתפרסמת אצלנו בשנים האחרונות היא יוצאת דופן בטיבה. אלנה פרנטה נטליה גינצבורג, וכעת קומנצ'יני. קומנצ'יני היא בתו של במאי סרטים מוערך בזמנו. היא עצמה ביימה כמה סרטים ( שלא ראיתי) וסרטיה היו וקיבלו פרסים במקומות שונים. גם את ספרה זה הפכה לסרט. 
הוא, מנפרד, מדריך תיירים בהרים הדולומיטים. בקיץ תיירי נופש בחורף תיירי סקי. 
מן ההתחלה הוא מצטייר כאיש קשה. הוא לא הצטער כשאשתו עזבה אותו עם הילדים. איש סגור ונוקשה שאיננו מבין את קבעון איבת הנשים שלו וצריך להוכיח את צדקתו במפגשים אתן. 
כשאמו עזבה אותו אצל אביו וברחה לאמריקה, אביו אמר לו תגיד לחברים שלך שנולדת לאביך ולמלכת השלג. עכשיו היא הלכה לעשות ילד בשלג אחר. 
אשתו התלוננה שהוא אף פעם לא נוגע לה בחזה כשהם מתעלסים. הוא יודע שאם יגע בחזה יגמור מהר מדי. 
אביו אמר לו נשים לא יודעות לגדל ילדים. נשים לא אוהבות את הילדים. ומנפרד יודע. לא לאושר צריך להקדיש תשומת לב, אלא למצבי הרוח. הקיץ החדר הנוסף בקומה השנייה מושכר לאישה עם ילד. הוא שומע אותה מדברת אל הילד בן השנתיים. את קולו של הפעוט לא שמע עדיין עד שיום אחד שמע אותו בוכה. 
אמהות נראית לנו דבר טבעי. מספרים לנו שאישה אחרי לידה מקבלת את התינוק לידיים והופכת לאימא נפלאה. לרוב זה גם נכון, אך ישנן נשים שאצלן זה אחרת. נשים מפתחות חרדות מהאמהות. 
בצריכים לדבר על קווין האימא יודעת עוד בזמן ההיריון שהיא מנביטה צמח בר. ב"מחלקת יולדות" של דריה מעוז היא מתעסקת בחרדת אמהות בחדר לידה. 
גם כאן האמהות מתחילה בפחד. מרינה היא אם חרדתית. היא פוחדת שבנה יתעורר ויבכה ולא ייתן לה לישון מספיק. היא פוחדת שיתקרר שם בהרים ובלי אימה ובעלה לא תדע לטפל בו. מה שעשוי להראות כדאגה טבעית אצלה הוא חרדה. 
כשנולד התינוק הזהירה אותה האחות שלא תחנוק אותו. היא בוכה וכולם נוזפים בה. מה יש לך, את לא מאושרת? ולה יש אבן במקום לב. אין לה חלב להאכיל את התינוק. הוא יונק קצת ומפסיק. אולי איננו אוהב את הטעם של מעט החלב שיש לה. היא מפחדת שאם יהיה רעב יחזור למקום ממנו בא. היא לא יכולה להתקשר לתינוק. היא מרגישה שהוא עדיין בתוכה. 
שאלות שאין לה תשובות עליהן. התפתחותו תלויה בקשר עם האם. קשר, כאילו אין מילה אחרת. והתינוק בוכה. כל הזמן בוכה. הרופא ממליץ, חודש בהרים. זה מה שהוא צריך. חודש בהרים. 
הם בהרים וגרים אצל מנפרד. היא משאירה את הילד בעגלה בחצר. היא יכולה לראות אותו מחלון המטבח. אם ייתן לה זמן תספיק לבשל, והיא תעשה פיפי. שניים שלושה דברים בבת אחת. 
כשהייתה צעירה יפה הלכה למסיבות. גברים התחילו אתה אך היא לא נתנה להם לגעת בה. לא רצתה להיכנס לקטגוריה של " נשים של מיטה" עד שפגשה את מריו והתחתנה. 
היא מטומטמת חושב מנפרד. היא מדברת אליו כדי להרגיע את עצמה ולא אותו, כך הוא חושב כשהוא שומע אותה מדברת אל הילד. לא הייתי משאיר אותה לבד איתו. מנפרד זקוק לכוס. מזמן לא היה לו. 
עד כאן אפשר להגיד שהקורא כבר מכיר את הדמויות, ואכן, הוא מכיר אותן לא רק בגלל הפרטים שקומנצ'יני מנדבת לנו. אנו מכירים אותן בשל השפה שבה קומנצ'יני כותבת. קפיצות הזמנים ובעיקר הקצב והשימוש באוצר מלים מדויק. 
אישה – אמא-תינוק בחופשה. גבר מתבודד אכול חרדות נטישה, דוב שלג גס נפש שנשים ממלאות לו רק צורך מיני. לה אין שדיים הוא אוהב אך לא נוגע בכאלה, שדיים הן של אמהות. 
היא הייתה חסרת חלב הוא אימו עזבה אותו. שדיים כסמל אמהות. גם אצלה גם אצלו. אמהות הן זונות. 
מכאן יתחיל המפגש ביניהם וקומנציני יודעת לעורר סקרנות. הוא שמע רעשים שלא מצאו חן בעיניו בדירה למעלה. קרו דברים. התינוק נפל, היא אומרת. הוא לא מאמין. 
נשים לא צריכות להיות אמהות. הוא יוציא ממנה את האמת על מה באמת קרה בדירה. 
הוא הולך לנהל נגדה קרב בלשי, כשבתוך כל ההווה המסובך הגבר האלים הנטוש בתוכו, שהכה את אשתו הולך ומטייל בין זיכרונות אמו ואשתו. הנשים המזניחות. שאסור להאמין להן. 
הוא לוקח אותה לטיול בהרים. מסלול קשה במיוחד. טיול שהופך לתחרות. הוא מנסה לשבור אותה והיא חלושה ככל שהיא נתפסת בעיניו מנסה להוכיח לו שיש לה את הכוחות להיות חזקה כמוהו. טיול שהוא מלחמה סמויה. מלחמה בין האמהות החלושה שלה והקשיחות שלו כשבאמצע איבתו וחוסר אמונו בנשים. 
הוא רוצה להוציא ממנה איזו אמת בקשר ליכולותיה האימהיות, ואולי לקחת ממנה את הילד. 
החלק השני של הספר מתרחש אחרי חמש עשרה שנים. מרינה חוזרת להרים. לסיים את המלחמה שבתוכה. להגשים או למחוק פנטזיה שלא התגשמה אז. הטיטנים מבוגרים יותר ובמצב נפשי אחר. היא רוצה לסגור חשבון ישן. היא חוזרת לשדה הקרב. 
בסצנה יפה היא יורדת מההר ברכבל למלון שלו בתחתית ההר בזמן שהוא עולה אליה בקרון השני היום סוער סופת שלג. הם רואים אחד את השני נוסעים בכיוון ההפוך. 
הספר כתוב בצורה מורכבת ונע בין ההווה לעבר. עבר שאיננו מספר רק את הביוגרפיה של הגיבורים אלא מאיר את היווצרות אישיותם הבוגרת. את הסיבות לאיבה שלו, לחרדת הנטישה המפעילה אותו ביחסו לאישה חסרת הביטחון והרצון שלה באמהות והצורך להישאר אישה ילדה קוקטית פתיינית. 
זה לא מסוג הספרים שאפשר להגדיר אותם כמהנים אך היוצרים בהחלט הערכה גדולה לסופרת ולכתיבה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן