"בשביל מה יש לי עיניים, אם הן רואות, אבל לא רואות כלום? לשם מה אוזניים, אם הן שומעות, אבל לא שומעות כלום? לשם מה כל הזרות הזאת בראשי?"

בפסקה הבאה נגלה שזו ילדה. קטנה? לא יודעים מה גילה בינתיים, אבל אם היא לומדת מלים חדשות היא לא יכולה להיות גדולה. אבא, אימא, כדור. אבל אלו מלים מן העבר. כמה רחוק העבר? ילדה גרה במדינה ללא שם. בקרוב נגלה שהמדינה על אי. חם שם כל השנה. סבתה שלה זוכרת שלג. שלג שהוא לא רק מלה, אבל סבתא שלה באה ממקום אחר שיש בו שלג.

ג'ני ארפנבק נולדה במזרח גרמניה ונחשבת היום לאחד הקולות המוליכים בספרות הגרמנית. בצעירותה למדה בימוי אצל וורנר הרצוג והיום היא עובדת כבימאית אופרה.

היא פרסמה כבר כמה ספרים שבכולם כמעט הגיבורים הם ילדים. ילדות למעשה. כאן ילדה שבלי דעת גדלה במדינה טוטליטרית בדרום אמריקה. הרבה שמש ומזג אוויר מצוין, מציינת הילדה. הרבה אור.

בקרוב נלמד שהמלים משקרות. גם האור. המלים הן שקר. מסתירות אמת. היא לא תגלה את כל המלים ולא את כל האמת. הקורא יצטרך לנחש ולהבין מה מספרת הילדה חסרת המלים.

עניין אותי איך גדלים בשקר אמרה ג'ני בראיון. והסיפור הוא לא ממש על ילדה. אלה במה שמבוגרים עושים לילדים.. הפילוסופיה מתגנבת, צועדת ישירות מהסיפור.
לג'ני יש ידע קרוב על אימי החיים בעולם שקרי ומזוויע. משפחתה עברה את מלחמת העולם, היא גדלה בגן העדן השקרי של מזרח גרמניה. יש לה מניין לשאוב ידע והבנות פנימיות.

אבא, אמא. הילדה יודעת. בית, קיר ורוד אך עם הציפורן אפשר לקלף מעט ומתגלה צהוב, ועוד גירוד ומתגלה אפור. האפור הוא הבית. הצהוב והוורוד מסתירים את הבית. ושמש. תמיד יש שמש והשמים ריקים.

בבית אישה. שדיים. מינקת. עד גיל מאוחר ינקה הילדה. ישנה מארי, בתה של המינקת. אחותה לחלב ומשחקים.

הורים. החברים שלהם. אלה שזוכרים, אחר כך כל אלה שפוחדים. טיול בגינה עם אבא. המראה  לה עקבות ציפור שהתהלכה. יש זמן כפול לעקבות. הזמן שהציפור הלכה, והזמן השני כשרואים את העקבות.

בלילה חושך. לא רואים את הגינה. ביום שמש ואור. עם הזמן תגלה שאור יכול להסתיר בתוכו חושך, אבל בינתיים ילדה קטנה באור. שואלת שאלות על השמש.
בבית הספר הכל מוכתב. אסור לשלב אצבעות. להתפלל רק כשהידיים והאצבעות לחוצות אחת לשנייה. ללבוש את התלבושת האחידה ולהראות כמו כולם.
וכל פעם מצטרפות עוד מלים. פה, עיניים. חם. להכניס אצבע לפה של אבא, אבל הוא לא נושך. לא להתקרב לחם. חם זה טוב ורע.

עוגה נעלמת בפה. חורים. התחלות של דרכים שלא יודעים לאן הן מובילות. מה שאוכלים יוצא מלמטה. אבל מה עם מה שאוכלים בעיניים,. זה ממלא את הראש או יוצא מהפה. אם עוגה היא חרא, למה חרא מלה מלוכלכת. גברות לא משתמשות במלה הזאת. האם אהיה גברת פעם?

ים. החוף מופרד בחבל בין חוף הגברים לחוף הנשים. הגברים והנשים שוחים לעומק כדי להיפגש ולהרתיח את הים. ליצור זרמים.

מורה לפסנתר. בינתיים נכנסים לעולמה בעיקר דמויות חדשות ומערכת חינוך. היא שואלת. לא תמיד מקבלת תשובה. מה קורה בעולם שמחוץ לבית או בית הספר היא עוד לא יודעת. הסקרנות שלה עדיין ילדותית מאוד ומה שהיא רואה לא בהכרח מובן, רק מה שהעיניים בולעות. וארפנבק מצליחה באופן מעורר התפעלות להישאר ברמת הכתיבה הזו של ילדה קטנה שמלים נכנסות לעולמה.

לאורך הדרך מלווה את הילדה סיפור על קדושה שמתה במדבר אך בנה התינוק המשיך לינוק את חלבה וניצל. האמונה, הקדושה תחזור לספר בשעות שונות, בצורות שונות.

כעת נכנס לסיפור מימד חדש. בנסיעה באוטובוס היא רואה שני גברים מורידים אישה צעירה בכוח, באלימות מהאוטו. איש איננו מתערב לטובתה. רק המינקת צועקת, לא בשערות, לא בשערות. אולי זו הייתה רק קנאה, אומר אבא אחר כך. ואימא מלמדת אותה איך להיות יפה. להיות יפה זה כואב.

אתמול ניקבו את כל גלגלי האוטובוסים.

כנסיה. הדרשן אומר שהכול התחיל במילה. המלים מילאו את המציאות של אלוהים. העצים צמחו אל תוך המלה שלו, עץ. הדגים שחו אחרי המילה דג. אדם וחוה מילאו את המלים. כל הדברים האלה שאלוהים דיבר לעצמו כשעוד היה לבד. את צריכה את המלה כיסא כדי לשבת על הדבר הזה? עונה אבא. אלוהים בטח היה בודד מאוד מלפני שהתחיל בבריאה, אחרת למה לו לחשוב על עצמות וכליות.

מארי, הבת של המינקת, אחותה לחלב, נעלמה כבר לפני כמה ימים. אנשים יוצאים מחייה. גם המינקת הולכת וולא מסבירה למה.

עכשיו ביטלו את הסנטימטר. המידה הקטנה החדשה היא מה שהיו שלושה וחצי סנטימטר. גם ספירת הזמן אחרת עכשיו. האדם הוא שעושה את השעונים. גם אביב הוא רק שאלה של הגדרה.

את איזה יום את הכי אוהבת שואל המורה. את יום ההולדת. ואיך את יודעת שזה יום ההולדת. לפי המתנות. אז אם יביאו לך מתנה אחרי מאתיים וחמישים יום או אחרי חמש מאות ימים לא תחשבי שזה יומולדת ותשמחי במתנות? את רואה הכל שאלה של הגדרה. ואיך יודעים שבוקר? כשמביאים ארוחת בוקר. ואבא, שהוא עובד בלעשות סדר אמר שאם מעמידים מישהו על הרגליים כל היום הוא נופל מהחלון כמו קרש, בבוקר. לפעמים אחרי עשרים ושלוש שעות.
.
פילוסופים, פסיכולוגים ובלשנים חוקרים ומדברים על השפה. השפה כיוצרת מציאות. כאן בתוך ההתבגרות והמלים הנלמדות מתגלה מציאות שלא מדברים עליה. פרטים על הארץ בה חיה הילדה. ארץ שבכל פעם שעובר מטוס מקווים שמישהו מבני המשפחה נמצא בו וטס, אפילו לאלסקה.

ולא רק אותה אישה שמשכו אותה שערה מתוך האוטובוס. כל האנשים שנעלמים. בתה של המינקת. הגנן. המינקת, המורה לפסנתר. ואיש אינו מסביר. יש הבנה שבשתיקה שמלים מסכנות את האומרים.

ילדה בת שבע יורה בעצמה כי הוריה שנעלמו יצאו לשייט תענוגות סביב העולם, אמרו לה, ולא ידוע אם ומתי יחזרו. מין ארץ שכזו. אבל תמיד יש שמש.

ואולי לא טסו, סתם שלחו אותם לשמיים, אומר אבא כשהוא מסביר לה איך להוציא אמת ממי שלא רוצה לספר אותה. את המילה עינויים הוא לא מזכיר.

השוק נסגר, יש קיצוב של אוכל. החנויות המוכרות ובתי הקפה סגורים. הרחובות עצמו עיניים.

ומה קרה אלוהים, מה קרה? מהפכה? אלימות, הוריה בבית סוהר. מה קרה? היא לא מבינה, אין לה מלים ולא הגדירו לה.

הספר הקצר המדויק כל כך. הנובלה המצמררת בסופה. הכתיבה של ג'ני ארפנבק נעה בין הפיוטי ליומיומי בדיוק כזה. הזיות של ילדה ומציאות משתנה חופפים את תהליכי ההתבגרות הלא מושלמת של ילדה שהיא אולי בת שבע עשרה אבל אולי לא, אולי הרבה יותר קטנה לפי הבנתה.