קראתי ראיתי סוקר תרבות
להיות גרמניה היום. גרמניה צעירה. חיה. להיות גרמניה ולהתעלם מכך זה בלתי אפשרי. ישנן רק שתי דרכים, לחיות עם זה או נגד זה.זה הכל.
או שאת מכריזה על עצמך, היום, שאת מכה על חטא, שאולי אינו חטאך שלך, אך הוא חטא אבותיך, שאת מוכנה לכפר על העבר, שאיננו עברך הפרטי. לשאת בצניעות ובענווה את הצלב שהטילו הוריך על כתפיך, או שאת מזדהה עם כול מה שהיה, חושבת שהעבר ההוא היה צודק, נכון, שאת רוצה להחזיר את הזוהר והתהילה הישנה של גרמניה מעל הכל.
לחיות אחרת זה בלתי אפשרי. אלא אם כן את בורחת לעולם הבעיות הקטנות שלך, או לעולם דמיוני משלך בו כל זה לא קיים.
אוי וולפגנג וולפגנג. מה זה עניני בעצם ואתה אינך יודע כלל. אך עולם הדמיון מדבר אלי. את החלק הזה אני מקבלת. אולי זה פתרוני לחיים, זאת הדרך שבחרתי, או אולי נבחרה בשבילי.
העניין הזה של להיות גרמניה צעירה היום ממש לא נוגע בי. להיות סתם צעירה, כאילו אני יכולה להיות סתם צעירה, סובלת ומתענה בגרמניה ולא מעצמי.
אינני נכנסת לוויכוחים בנושא. וולפגנג מתפלץ. נואם ומתפלץ. הוא כל כך מוסרי. ועדיין לא הבין עם מי יש לו עסק. אל מי התקשר.
הוא אומר לי שאינני מסוגלת לעמוד מול המציאות, לקחת בה חלק, הוא חושב שאני חיה בעולם הזיות פרטי. אלא שהוא מתכוון לעולם אחר לחלוטין מזה שמאכלס את עולם ההזיות האמיתי שלי.
הוא חושב שאני חיה בעולם רומנטי, מלא קורי עכביש של המאה התשע עשרה, עולם של תנועות גרציוזיות, כי הוא אינו מבין את שפת הגוף האמיתית שלי, ומפני שסיפרתי לו סיפור ומפני שאני מעמידה פנים ומשחקת משחק שהוא איננו מבין.
כמה שהוא טועה. אני מציאותית לפחות כמוהו. העובדה שבחרתי לי מציאות משלי איננה עושה אותי לאנטי מציאותית. ההיפך, אני חיה שתי מציאויות במקביל ומתפקדת היטב בשתיהן.
יש הרבה נקודות מגע בין המציאות שלי למציאות שהוא מתכוון אליה ושהוא כמעט ואינו חי אותה אלא בוויכוחים אין סופיים. אני עונה לו בלבי, מתווכחת איתו במוחי ומסתירה ממנו כמה עובדות חיים מציאותיות הנמצאות מול עיניו והוא איננו רואה.
אני פוחדת לפגוע בו. אני יודעת שהוא, הוא זה הבורח מעצמו אל בעיות הנראות כאילו הן חשובות יותר, גדולות יותר, מכיוון שאין לו הכוח לעמוד מול עצמו ולשאול את עצמו שאלות אמיתיות.
המצחיק מכל שאנשים כמוהו זוכים בסופו של דבר בפרסים על אנושיותם. כיצד את יכולה לחיות כך הוא מטיח בי. את הרי יודעת מה עשו הוריך. את הרי יודעת מה קרה לא?
אז מה אתה רוצה שאעמוד על הגג ואצעק חמס. אולי כשאשתגע סופית, לגמרי, באופן מוחלט, אעשה גם את זה.
יקירי שלי אינך מבין כלל. עולמי שלי איננו גרציוזי או חינני. אני משחקת ומעמידה פנים. אני חיה בעולם מלא קורי עכביש, זה נכון, אך הם אינם הקורים שאתה מתכוון אליהם, הקורים שלי הם כאלה המסתבכים סביבך וחונקים אותך ואין בהם שום רסיס טל של שחר לייפותם. לא כמו וילון מלמלה עדין המסתיר עולם מלא געגועים.
לא יקירי. לא, אינני יודעת מה כל זה היה. אינני בטוחה כלל שאני רוצה לדעת ביתר דיוק. זה היה וזה מפחיד כתופעה בפני עצמה בלי קשר אלי ואסור לי לחשוב שהסבר של טירוף לאומי משך אותי לכאן וחיבר אותי לטנגו של טירוף בשניים.
ולא, אינני מבינה מדוע אתה טוען שהעולם דוהר לקראת שואה נוספת. אינך מבינה כלום. אינך מבינה מה קורה סביבך, ואני אינני מבין כיצד את יכולה לחיות רק את עצמך.
אנחנו הצעירים של היום, צריכים לעצור את הטירוף. הזקנים, הצעירים של אתמול, הם עברו את זה, אז, ופעם אחת מספיקה כדי להתרגל לתהליכים כאלה. הם התרגלו. הם לא יגיבו גם הפעם. איש לא יפצה פה. העולם התרגל לרעיון שזה קרה, שזה בתוך יכולת האפשרות החוזרת על עצמה, שזה יכול לקרות שוב. אינך מבינה?
יתכן שהוא צודק. אני חשה שבעומק הדברים יש משהו נכון. אבל זה חזק מאתנו, זה הגורל העולם.
מי זה העולם בעצם? למי אכפת ממי? מה אני יכולה לעשות, אני הקטנה, הם כל כך ילדותיים בעיני וולפגנג וחבריו להאמין שיש להם כוח להשפיע בהפגנה או במאמר על תהליכים עולמיים.
הייתי רוצה לברוח מעצמי אל העולם, בהחלט, זה כל כך נח. הרבה יותר נעים ומקל על עצמך בלי ספק, להיות כמו וולפגנג.
במקום זה אני רדופת פחדים. האם סופי להשתגע? אני פוחדת שכן. אני מרגישה בזוויות מוחי משהו מתעורר וכבה. יום אחד זה ישתלט עלי. אז תתחיל הדעיכה שלי, אני יודעת.
ודאי, ישנם גם הפחדים האחרים. אני יודעת שאני מופרעת, אני חשה בזאת. השאלה מתי אפסיק להשתלט על פחדי והם יתחילו להשתלט עלי עד שלא אדע יותר להבחין בדברים. לא שאני מבחינה היום לגמרי אם אני יודעת מה נכון ומה אינו נכון.
אני. מה אני. אני משחקת משחקים, בעיקר עם עצמי. אישה שאיננה אישה באמת. גבר שגבריותו מיותרת לו. מה יעזור לי העולם בשאלה איך באמת מרגישה וחיה אישה אמיתית. בתוכה.
מה, מה, מה. השאלה הזאת המנקרת וזועקת ואני משתיקה. מה. אבל אני יודעת על זה עוד משהו. הרי היו ימים והם לא כל כך רחוקים שעמדתי על הבמה והם הריעו לי. הם ידעו שאני לא מה שהם רואים. הם ידעו שאני גבר, הם ידעו שאני יהודי, ישראלי. הם מחאו לי כף כששרתי עברית והם לא הבינו מלה.
אז , לרגעים, הרגשתי משהו שלא נתתי לו מלים. שרתי שירי ילדים והם לא הבינו מה אני מרגיש באמת. הצחקתי אותם והם נהנו ואני חשבתי כמה הם לא מבינים.
רציתי להיות אמנית אמיתית. עשיתי דברים בכיוון. אבל לילה אחד נשברתי. לא יכולתי לבדר אותם יותר, ואני לא ידעתי שיש בתוכי את כל זה. אבל אני כאן. לא ברחתי. ואתה אל תטיף לי כי אינך יודע מה אני מרגישה באמת.מסתבר שאני יודעת על זה יותר ממך. אני רק לא מדברת כל כך הרבה.
חייך אלי יותר. יקירי. כשאתה מחייך אני נמסה ומוכנה להקשיב לשטויות שלך.
*********************************
ווטן. אני שוב יושבת לכתוב. תגיד לי כמה מלים טובות על העיניים שלי שאתה הולך לעצום אותן. לא באמת. לעצום סמלית. לא להביט ימינה שמאלה.
וולפגנג המסכן. הוא מביט עלי בכל פעם, אני עומדת מולו והוא יודע מה הוא רואה. הוא לא ידע למה הוא נכנס וכעת הוא טבע בתוך העולם שלי.
הוא אמנם מפרפר גם בעולם אחר אך הוא הולך ושוקע גם כשהוא מנסה לבעוט בי. הוא מנסה להתייחס אלי בחיבה מבטלת, כשאינו מצהיר על אהבה. המלה משיכה מפחידה אותו יותר.
הוא אוהב אותי כאדם, כן, כאשה שאליה הוא נמשך קשה לו. אך בינתיים אינו יכול להשתחרר מהקורים שטוויתי סביבו.
את ההוכחה, לדעתי, למה שקוראים אשה פטאלית. זו בסך הכל אישה יותר מופרעת מן האחרות . זה לא שאת, הן, נהנות מלהרוס את הגברים שהן מתאהבות בהם, הן פשוט מנסות להרוס את עצמן ומגינות על עצמן באותו זמן בהרס אחר.
את אשה פטאלית קטנה. רומנטיקנית ללא תקנה. לוא היו עוד רבות כמוך היה הכל נראה אחרת אולי. גונחים ונאנחים אך מזילים רק דמעות אהבה.
איזו צביעות בשני משפטים. איני רומנטיקנית. אינני יודעת מה אני כן. אני אוהבת אותו, בדרך כלשהי אך אינני רומנטיקנית. אינני יודעת מה אני כן, אני לא מנסה להגדיר. אינני טובה בהגדרות. אפילו את עצמי אינני מסוגלת להגדיר נכון.
אני הרי משחקת בין שתי הגדרות מנוגדות בעצמי. אבל אני בהחלט אוהבת לנסות ולשחק במלים מגדירות.
תשמע ווטן. אני רוצה שתרדים אותי. אתה לא מוכרח להדליק סביבי אש. שלא יהיה לי יותר מדי חם אחרת לא אישן טוב.. תמציא משהו אחר, נוח.
ושתדע. אתמול בכיתי בגללך. ישבתי באופרה. ואני ממש לא צריכה את כל שעות הרעש שלפני. אני הולכת בשביל חמש הדקות האחרונות.
אתמול הביאו ווטן חדש והוא הצמית אותי. תמיד ידעתי איך אמורות להישמע הדקות האחרונות הללו. אבל תמיד הייתה לי בעיה עם אלו שהציגו אותך.
האחד היה זקן מדיי. לשני נשבר הקול אחרי כול הצרחות שלפני. אחר היה גאה מדי ואחד סתם חשב שעוד חמש דקות ירד המסך והוא ילך להרגיע לעצמו את הגרון.
אתמול עמד שם הווטן הנכון, אל ואב. האמנתי לו שהוא אל שחייב לעשות את המוטל עליו ושהוא אב שלבו נשבר באמת.
חשבתי אחר כך על זלמן. שנים שלא חשבתי עליו. הוא לא היה אל וגם בתור אבא הייתה לו דרך משלו להיות. נכון שלרגעים ניצת בו חיוך קטן כשהביט עלי וזה היה שווה הכל. הוא לא הרעיש עולמות כמוך. טוב, גם זלמה לא הייתה אלילה רועמת.
היו ימים שעוד הוצאתי את התמונות של זלמן וזלדה, והסתבר לי שאינני זוכרת אותם יותר.
את אבא זלמן זכרתי רק מתוך תחושה חוזרת של התכווצויות בבטן שהייתי חשה כשהיה מניף אותי בזרועותיו באוויר. השמדתי את התמונות ואת הזיכרונות.
ניסיתי לספר לוולפגנג שפעם קראו לי מר יהלום. אך הוא חשב כמובן שזו המצאה ומיד מצא את הסמליות שניסיתי לדעתו להמציא.
הייתי משחקת במשחקי זיכרון עם עצמי. מנסה לזכור אותם. את כולם.
אחר כך אמצתי גם להם שמות אחרים ואבא ואח שלא היו לי. היו כמובן התמונות אך הן תמיד נראו לי זרות כל כך. לא מוכרות. לא אישיות. קשה לי לזהות את הדמויות שבתמונות, אז זהו אבא, אני יודעת.
דודה שלי שטפלה בי הולכת ושוקעת בתוך עולם סגור ומסוגר. דודה שאני צריכה לראות אותה דועכת. דודתי זו שאני צריכה לדאוג לה, לאשפז אותה.
אני יודעת ומנסה לדחות. לא קל לטפל באישה שוקעת. לעתים אני מסתכלת ותוהה מה ההבדל בין השקיעה שלה באיזה זיכרונות של עולם ישן אבוד, שאולי היא בכלל ממציאה אותו בלי שהיא יודעת, בלי שאני יכולה לדעת, וביני, שממציאה את העולם שלי, עכשיו, תוך כדי התהוות והתרחשות.
ידידים סדרו לה בסוף מקום במוסד סגור. שם יטפלו בה, ידאגו לה ויהיה לה טוב. משכנעים אותי.
הם דאגו גם לי, לכסף ולתנאים יותר טובים. אני מסודרת לכל חיי אם אדע להתנהל נכון עם הכספים. אני חיה כאן. בברלין שלי.
העיר שלי. העיר שהמצאתי והעיר שהמציאה אותי ושינתה אותי. הגעתי אליה ילד ויצאתי ממנה גברת. עיר שבאנו אליה כדי להתפזר בה שוב.
כל כך קשה להסתגל שוב לחיים אחרים. כעת אני חופשייה פתאום. לראשונה לבד לגמרי. מצאתי לי עבודה חלקית והחלטתי להמשיך ללמוד באוניברסיטה.
כעת אני מופיע כבר רק לעתים רחוקות. כדי לשמר את השם ולחוות שוב את הנאת הערצה.
מה הם חושבים עלי באמת. ילד יהודי מחופש לאישה גרמניה ושר שירי שנות השלושים שלהם.
אסור. אסור לי לחשוב על שום דבר. להדבק בכוח אל הפרטים החדשים. לא לשכוח ולא לבלבל.