ינוסטסמה. פרק ח.

הסיפור לא סופר לי באחת אלא טיפין טיפין, בתוך מספר ימים. דיברתי עם אחרים, הבנתי למה נכבשה. היה קסם בתמימות של הצעירים הללו. הייתי רואה אותו מסתובב במחנה. היינו מנידים ראש, אך לא חזרנו לדבר. היא לא ידעה על מה שהתרחש בינינו. 
יום אחד על החוף בחבורה הרגשתי אצבעות רגל מתחככות בשלי. בחור מן השקטים שבינם שכב לידי. כשעינינו נפגשו הוא חייך. 
למרוח אותך, שאל? נראה לי שהתייבשת לגמרי. אני שונא את שמן האגוזים הזה. אמרתי, אני מעדיף להישרף ולא להתמרח בתועבה הזאת. אני שונא את התחושה של החול השמן שלא יורד גם במקלחת. הוא חייך. אתה מהנקיים. רואים עליך. גם מבפנים כזה. יורד אלינו ללכלוך, אבל חי במלון בנוחיות. 
לא ידעתי איך לענות, לא הבנתי לאן הוא מנסה למשוך את השיחה. לא היו שיחות עומק בשמש. לרוב צחקו מבדיחות פנימיות, בדיחות מעישון משותף, אבל אצבעות רגליו המשיכו ללטף את שלי ואני התבלבלתי. פניו לא היו רחוקות משלי וראיתי חיוך בעיניו. 
בוא למים, אמר וניסה למשוך אותי בידי. ניסיתי לסרב, הרגשתי שכל גופי לוהט מבושה. הייתי בטוח שכל האחרים רואים מה קורה. מעולם קודם לכן לא הרגשתי תחושה שכזאת . לא ידעתי כיצד להגיב. הוא המשיך לדגדג את כף רגלי. מזל שהייתי שלוק מן השמש ולא הובחן הסומק הנוסף, אלא שבמבט גנוב מסביב ראיתי שאף אחד לא מסתכל עלינו במיוחד ונרגעתי במקצת.
 קמתי ללכת לכיוון המים. רגע אחרי הוא היה לידי. ידו ליטפה בחטף את גבי ובעוד ידו מרפרפת על צווארי, כמנסה להטביע אותי, אמר, אתה לא צריך לפחד. לאף אחד כאן לא אכפת מאחרים. הכול פתוח. תראה איך שההוא מסתדר בינינו, וידעתי שאמר זאת כדי שאבין שהוא יודע. 
קפצתי לתוך המים, לסיים את השיחה. אחרי רגע חשתי את ידו מושכת בכף רגלי. התיישרתי. למה אתה מפחד ממני, שאל. ולא ידעתי אם ממנו אני מפחד, אלא ממה שהוא מייצג.
 לא הייתי עם מספיק גברים, אמרתי לו. אני לא יודע אם אני רוצה להוסיף עוד אחד לרשימה. אני מוצא חן בעיניך? שאל, אתה נמשך אלי? כן, הייתי חייב להודות. כן אתה מוצא חן בעיני. ולמה להלחם בזה, שאל, מה זה ייתן לך? לא הייתה לי תשובה. 
טוב שהיינו במים, שהיו קרירים יחסית. יכולתי להשתכשך בהם, לטבול את עצמי, להתנתק לרגע. לחשוב במהירות. 
כשעליתי מן המים עמד מולי מגחך. אתה פחדן יותר ממה שחשבתי. אתה לא נראה כזה. בוא לחוף, נדבר, אמר. אתה לא רוצה להישאר לתמיד במים. חייך אלי. אני מתכוון לעזוב אותך כאן בינתיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. 
חשבתי לדבר איתה, אבל בעבר לא אמרה מלה. גם כשהייתי במערכת היחסים עם הרקדן שבאמצעותו הכרנו והיה לאהובי. הנחתי שהיא מבינה ולא אכפת לה, אבל לא דיברנו על מה זה אומר. 
על החוף ישבה כל החבורה כשלפתע הצטרפו עוד כמה, באותו הרגע, לכל הפחות, הרגשתי בטוח יותר. בציבור לא יקרה לי כלום. 
אבל הוא מוצא חן בעיני, חשבתי לפתע, בדרך אל המגבת, והשתטחתי עליה מיד כשגבי לשמש. 
אחר כך, כל הדרך למלון, הזדמזם לי בראש השיר הספרדי ההוא. סיפור של אהבה. ינוסטסמה. ולחשוב ינוסטסמה עוד לא היה לחשוב על מין, כמו בתל אביב. אולי רק רמז. 
בערב דפיקה בדלת. הוא עמד שם. יצוק לתוך הג'ינס שלו, חולצת טי לבנה, נקי ומסודר. חשבתי שלמלון כדאי לי להגיע מסודר יותר, גיחך. הם רגילים להיפים, אבל מבחוץ. אולי לא היו נותנים לי להיכנס. 
לא יכולתי להסיר עין מגופו. למרות שכבר ראיתי אותו עירום כמעט על החוף, הג'ינס הפך אותו לארוטי יותר, מבליט ומסתיר את מה שכבר ידעתי שמתחבא תחתיו. המשחק הזה שבין הבד לגוף היה מגרה בעיני. נצא לעיר לשתות קפה, אמר. אני לא רוצה להלחיץ אותך כאן, בחדר, כשהמיטה מול העיניים כל הזמן. הוא חייך ואני הסמקתי.
 הרגשתי שאני אחר מתמיד. הוא הצליח לדחוק אותי לפינות שלא הכרתי בעצמי. לא הכרתי בושה קודם, לא הייתה בי מבוכה מוכרת, לא היו שאלות. 
בדרך נגעו זרועותינו מדי פעם זו בזו וחשתי בשלו בכל רגע. כל רפרוף יד מקרי על מתני, על גבי. עיניו חייכו אלי מבעד ריסיו ואני הרגשתי תשוקה הולכת ומתעוררת בי, תשוקה שגם אותה לא הכרתי קודם. דיברנו על החיים במחנה. 
נעים לחזור לתרבות לפעמים, למקורות שלנו. אולי אפשר לחזור אחר כך להתקלח אצלך, שאל? ושוב מעניין, זה מה שחסר להם יותר מכל. הלכלוך שלנו הוא לא חזות כל הדברים.
 אנחנו תרבותיים, אבל אחרת. כשישבנו כבר בבית קפה וכרסמנו עוגה המשיך. אנחנו מרד שנכשל. נשארו המורדים הוותיקים עם הסממנים החיצוניים, אבל אנחנו יודעים שנכשלנו. לא הצלחנו לשנות את העולם. ותבין, כן, אנחנו היינו התקווה האמיתית לשינוי, לחופש מחשבה. לחרות אישית. אנשים הסתכלו רק על הקרעים שלנו. על החרוזים והפרחים. לא העמיקו להבין. 
הביטניקים של שנות החמישים היו משהו אחר, הם היו מרד במלחמה, בייאוש. ניסו לקיים איזו תורה ממין אחר. של ייאוש קיומי שקט בעולם שהתמוטט במלחמה נוראה. אנחנו לא. הם היו תנועת מחאה, קיומית, רק שהם לא הכירו את המלה. אמריקאים בורים, הוא חייך. אנחנו רצינו להביא לעולם טוב יותר, חברי. קצת תמים, אני יודע, אבל היופי היה טמון בתמימות שרצינו להנהיג.  די לכלכלה הענקית, למלחמות האין סופיות, לתחרותיות העגומה. 
העולם לא הבין את השוני שבין הביטניקים ובינינו. כולם נתפסו לסממנים, ללבוש, לסמים, לחרוזים, לבגדי העור. כל מה שהילדים שסתם ברחו מהבית ונספחו אלינו הנהיגו. אבל תראה, לביטניקים הצטרפו מעט, אלינו נספחו המונים. הם הרגישו בחוש שאנחנו תקווה. הם אהבו את חזון העתיד, את המוסיקה שהבאנו להם. לא סתם נדבק לנו השם ילדי הפרחים. היינו באמת כאלה. לפחות אותם שידעו למה הם שם. המחאה שלנו הייתה רכה יותר. 
אז חלקנו יודע כבר שהמהפכה כשלה. אנחנו ממשיכים לגרור אותה עוד קצת כי החיים כל כך יותר נעימים באופן הזה. אבל הרבה מאתנו כבר חזרו למקומותיהם בחברה, כבר עובדים בחברות הענקיות. חלקם עוד מקיים אילו חיים היפיים כאלה או אחרים בסופי השבוע, אבל חנוט בחליפות בכל שאר הימים. ותודה, אנחנו יפים יותר ככה, קרובים לטבע, קצת חייתיים, קצת מלוכלכים. הנשים בבגדים רחבים, בלי המחוכים והחגורות, בבדים רקומים, אתניים, הגברים בג'ינס הבלוי, הסקסי. כולם, גברים ונשים, עם חרוזים על הצוואר. המוסכמות בין גבריות לנשיות ששברנו עוד יהדהדו אחרי שאנחנו נחזור למקומות שלנו, למפעלים הגדולים, לחליפות ולכסף הגדול. 
חבל שאיחרת. אם היית מגיע מוקדם יותר גם השאלות האישיות שלך היו מקבלות תשובות נוחות יותר, היית מתרכך בתוכך. אנחנו היינו החופש על כל רבדיו. אבל העולם פחד ממה שהיה לנו להציע. תנצל את הזמן שלך אתנו להשתחרר, להבין מה קורה איתך.
 אולי יום אחד אארגן לך טריפ, שניקח יחד. הרבה אנשים יצאו ממנו מבינים יותר טוב את עצמם. אני לא מדבר על הפסיכים שיצאו לחפש אלוהים ומצאו שיגעון. לא, את עצמך תחפש ותגלה את ההנאות הרחבות יותר שלך. הקשבתי דמום. 
לא ניסחתי לעצמי קודם מסקנות על חיי ההיפים. חשבתי שהם סתם חבורת ילדים נוירוטיים שברחו מן הבית. כשאמרתי לו את זה הוא צחק. ומה אתה חושב היו הסבים שלך, שברחו מאירופה הישנה והטובה ובאו לבנות כאן חלום? אתה חושב שכולם באו באמת רק מתוך אידיאליזם טהור? אתה בטוח שלא הייתה בזה נימה של מרד במוסכמות, בריחה ממצוקות נפשיות גדולות? בעולם החונק שלהם לא הייתה אפשרות למרד בהורים, אז הם ברחו כדי לשנות רחוק מהעין שלהם. היה להם מזל שיכלו להלביש את הנוירוזות שלהם על אידיאולוגיה לאומית. אתם סובלים עד היום מן התוצאות. ואני לא מדבר על עניני מדינה בכלל. 
כל המהפכות המיניות שלא הצליחו, יצירת גזע חדש של יהודים, שגם היא נכשלה – הם לא הבינו את הטבע האנושי. היו סגורים מדי בעולם ימי הביניים של סביהם. קיבוץ. קצת מצחיק. אהבה חופשית. כל מה שלא יכול להתקיים באמת אלא רק בדפי ספרים. בתיאוריות נעלות אך בלתי ישימות. התחייכתי. 
מאיפה אתה יודע את כל זה, שאלתי. איך אתה מתמצא לעומק הזה? כמובן שאני מתמצא, אמר. אני מתעניין במה שסובב אותי. עבדתי בקיבוץ, שמעתי דברים. קראתי. לא כך הסבירו לי כמובן, אבל אני יכול להסיק מסקנות משלי. אתם מדינה שהתחילה את דרכה מתוך נוירוטיות ואני חושש שהרבה טוב לא יצא מזה אם לא תהיה כאן מהפכה מחשבתית שתנקה את השאריות המוטבעות בכם. 
היה צריך להיות כאן דור כמונו, גם אם היה נכשל במהפכה, רוח הדברים הייתה מחלחלת לכמה מקומות. חבל שגם כאן הצעירים חשבו שכל מה שיש לנו להציע זאת אופנה קצת אחרת, מוזיקה רעשנית, קצת סמים ושום דבר מעבר לזה. אתם עם כל כך לחוץ עם אפשרויות כל כך טובות. 
הקשבתי. התמלאתי איזה עצב, ולא בגלל הניתוח שלו את הארץ, אלא צער על המהפכה שעברה, על הכישלון, על העובדה שאיחרתי לגלות אותה. צער על כך שהייתי שבוי בסממנים החיצוניים ובדעות הקדומות. וקצת אחרי, מבלי שדיברנו על זה, צעדנו יחד למלון כשהיה ברור שהוא ישן אצלי הלילה.
 התקלחנו, כל אחד בנפרד. עדיין הייתה בי מבוכה. לא רציתי להתערטל מולו. לא מיד. בחוץ היה חם והזענו מהצעדה. 
הוא התקלח ראשון. וכשנכנסתי אני להתקלח נכנס אחרי והתיישב על האסלה, מסתכל עלי ומחייך. כשהעביר לי אצבע לאורך חוט השדרה נדרכתי. אתה מתוח מדי, אמר, תירגע. לא יקרה מה שלא תרצה. ושוב עלתה המבוכה ועמדה בינינו. מעולם קודם לא חשתי מבוכה כזאת ממישהו שמולי, גבר או אישה. מעולם גם לא חשתי נגיעה ככווייה. מגע אצבעו הרטיט בתוכי נים לא מוכר. משהו שחשתי כבר קודם בבית הקפה וקודם לכן, במרומז, בים. פחדתי לתת לזה שם. 
כן, הוא מוצא חן בעיני. כן, אני רוצה לשכב אתו. יותר מאחרים. ממה אני מפחד? אחרי משחק עיכובים מצדי שהתקבל בחיוך על ידו. 
מזמן לא הרגשתי שאני הולך למיטה עם בתולה, אמר, צחק ואני הסמקתי. אני לא ממש בתול אמרתי לו, אני יודע, אמר. אתה מפחד להתמכר למשהו שאתה רוצה יותר מפעם. 
כשהגענו לבסוף למיטה הרגשתי את גופי מרחף. הנגיעות שלו, הליטופים. הרי לא היה שום קסם באצבעותיו ובכל זאת הכול היה אחר. מגע הוא מגע. ליטוף הוא ליטוף. נכון, שאלתי את עצמי, נכון? לא. בכלל לא. 
המגע שלו יורד אל מתחת לעור, מגיע לחדרי הלב. לב. המלה האסורה. כשניסה להפוך אותי על בטני התנגדתי. אני לא בעניין, לא עשיתי את זה אף פעם. ששש, הוא הרגיע אותי בלחישה. אתה כבר ילד גדול. אם אתה רוצה להיות סקס טוב אתה צריך ללמוד לעשות הכול. אמר והמשיך ללקק אותי, ללטף, לטלטל אותי טלטלה פנימית. אחרי שהחדיר אצבע לתוכי, אחרי שנרגעתי מהתנגדותי, טמנתי את ראשי עמוק בכר. ידעתי ופחדתי מן הרגע הבא. הוא המשיך להרגיע את גופי המתוח ורגע אחרי הרגשתי אותו חודר לתוכי. **************************************************************************