נופים מבפנים

היו בי פעם נופים פריחות וצבעים. 
הייתה תכלת מלמעלה 
ומרבד פרחים למטה. 
היו ריחות. היו אנשים. 
ואז נהייה איש והכול הצהיב. 
נראית חמניה 
הטעית 
לא הבנתי שאתה נרקיס בתחפושת. 
בהתחלה הייתה פריחת חמניות. 
על ראש של עלם. 
קורסווה היה יכול לעשות עלינו סרט. 
חלומות ואן גוכיים. 
אנשים לא עמדו בצהוב. 
והצהוב הפך לחום. 
כמו אדמה כבדה. 
לא היית פרח. 
לא נשאר נושא לקורסווה. 
אולי לבטי דיוויס מתפתלת בכאב.
 העיניים יצאו מחוריהן.
 כאב. 
בט דייויס של ממש. 
והיה רק חול וחול ללא משעול. 
ואני רציתי להצחיק 
ולא היה את מי. 
בעיקר לא את עצמי.
 עורבים כבר לא יעופו מעלי. 
זה לא אומר שאם היינו נשארים,
 סטרינדברג לא היה יכול לכתוב עלינו מחזה. 
ואני לא מפחד מוירג'יניה וולף 
ולא מאף אחד אחר. 
אני לא מפחד אפילו מעצמי.
 לא מהחלומות
 לא מהזיכרונות 
לא מהצבעים שדהו.
 אני מכיר את פעמי הכאב. 
צעדי ההתייבשות. 
אני יודע את כאב העלמות. 
אך, טיפת גשם תחזיר את הפרחים 
הפרחים יחזירו צבעים 
הצבעים יחזירו ריחות.
 רק הצהוב ייעלם. 
בתמונות שלי כבר לא יהיה צהוב. 
יבוא פרח אחר. 
אם לא פרח, ענף או גזע. 
יהיה על מי להישען ולהשעין. 
זו לא יכולת האהבה שנעלמה. 
זה לא הכאב שבא. 
זה ראש החמנית שלך שהפך חרצית
 שהפך מרגנית חסרת עלים
 בקושי אבקנים.
 הלכת והצטמקת
 הצטמקת ונעלמת. 
רגע, 
ההיית או חלמתי חלום?