אסתי ג. חיים סופרת

    התפרסמה כתבה במוסף הארץ, ועיני חשכו. מה שחשוב, על הספר, על דעותי, על הכתיבה, נשמט כלא קיים. מה שיש" אוסף רכילויות קטנות ומגוכחות שהן כלל לא אני.  אמר על כך אבי – מי שממסמר עצמו עירום אל עמוד בכיכר העיר, עלולים להטיח בו בוץ, או לפחות לראות את נקודות החן על ישבנו.  זה חולף, אני יודעת, ובכ"ז אומללה.   ...

מפנקס המילים של מאיה:             סיפור? אני יושבת ליד החלון. תמיד ליד החלון. ככה נדמה לי שאני קצת בחוץ. ששום קירות לא סוגרים עלי, שאם פתאום יהיה בום אני אוכל להחליק מבעד לזגוגית המנופצת ולהימלט. האוטובוס מלא כמעט לגמרי. במושבים סביבי שלוש קשישות, שני קשישים. מעלי עומדות שתי נערות עם אוזניות. שלישית מדברת בטלפון נייד. בראש שלי מתחיל להתרקם סיפור. ...

משהו מתוך הרומן "שלושתם" מאת אסתי ג. חיים מתוך פנקס המחשבות של מאיה:   כשאתה ער אחרים ישנים. אחרים ערים כשאתה ישן. כשאתה שבע אחרים רעבים. אחרים שבעים כשאתה רעב. כשאתה אוהב, אחרים שונאים. אחרים אוהבים כשאתה שונא. כשאתה חולה אחרים בריאים. אחרים חולים כשאתה בריא. כשאתה רחוק, אחרים קרובים. אחרים רחוקים כשאתה קרוב. כשאתה עצוב, אחרים שמחים. אחרים עצובים ...

מאיה   אורות הניאון הבוהקים של אולם הנוסעים הענקי. תמיד אורות ניאון. גם בחדר המיון בבית החולים שאמה עבדה בו פעם כמנקה, ושהיא פעם שכבה באחת ממיטותיו המוגבהות מאחורי וילון בד ירקרק כשהתייבשה בים, גם שם דלק אור ניאון לבן כל הלילה. כשעצמה את העיניים עדיין חדר האור אל מתחת לעפעפיים וסנוור אותה, והיא לא יכלה להירדם. גם באולמות התחנה ...

שלום לכולם/ן אתמול בערב, כששבתי מעמל יומי, חיכה לי בתיבת החשמל מול הדלת ספר חדש, כרוך ומבהיק עם ריח דפים דק, ספר חדש שלי. שמו "שלושתם". (הוצ" ידיעות-פרוזה) זהו הרגע האהוב, לפני המהומה ורעידת הידיים, לפני מה שכותבים והפער ההולך וגדל בין מי שאני לבין איך אני מוצגת, לפני הפחד. ישנתי אתו בלילה. לא בדיוק, הנחתי אותו על הרצפה למרגלות ...

הייתי פעם העלמה אירינה גרלך, רק פחות גרמניה עמדתי ליד האופרה, לא זו של וינה, זו של פינת אלנבי היכן שעמדו הזונות בגשם המכונית שלך עצרה ברמזור מלאה משפחה שני הילדים מאחור קשורים בחבלי בטיחות אשתך תופסת את כל המושב לידך נזכרתי איך ישבנו עירומים גב אל בטן, ואני עיסיתי את הכתפיים שלך בחוץ נהמו צפירות הניידות והאמבולנסים כמו מוסיקת ...

    גניבה סיפור מאת אסתי ג. חיים גבר לא צעיר, אך גם לא זקן רץ במסדרונות התחנה המרכזית החדשה שאינה חדשה עוד, בתל-אביב. נשימתו גועשת, כרסו הקטנה נעה לפניו, כלואה בחולצת טריקו מפוספסת כתום-לבן, ושני כתמי זיעה הולכים ומתפשטים תחת בתי שחיו. האיש פולט קללה ומחיש את ריצתו המגושמת שאינה דומה במאומה לריצת אצן או ספורטאי, אף לא ספורטאי ...

כל אינטלקטואל צריך משרתת – מאמר שפורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מאת אסתי ג. חיים "הדלת", ספרה של הסופרת ההונגרייה מגדה סאבו, מתאר את יחסיהן של סופרת מצליחה והמשרתת שלה, שבעיניה העולם מחולק לאלה שמטאטאים ולאלה שלא מטאטאים הדלת מגדה סאבו. תירגמה מהונגרית: מרים אלגזי. הוצאת כתר, 270 עמ", 85 שקלים כשסיימתי לקרוא את "הדלת", נותרתי ישובה דקות אחדות ...

החלטתי לעזוב את מיכה בגלל כפות הרגלים שלו. אפשר לומר שהיו לנו חיים לא רעים אלמלא כפות רגליו. הפנים שלו היו נעימים, מלבד זיפי זקן שכיסו את לחייו כמו איפור קבוע. הגוף, סביר, להוציא גבעת כרס קטנה משתפלת מעל רגליים רזות. זה לא הפריע לי. מיכה היה אדם שמעשיותו חיפתה על רגישות יתר. בכל פעם שקרא שיר של ביאליק או ...

חמץ מאת אסתי ג. חיים   התוכי שפמי מת ביום האחרון של פסח. חודש לפני החג החלו ההכנות. אחרי העבודה אבא שלה היה עורם את הצלחות והכוסות והכפות והמזלגות לערמה,  עוטף אותם אחד-אחד בנייר עיתון ומעלה  ל"בויידם". אמא שלה היתה נותנת את ההוראות.  מיקי, שכחת את הספלים הלבנים. מיקי, תעלה גם את הקערה של הסלט. מיקי, את הסיר הזה תשאיר ...