כל אינטלקטואל צריך משרתת –

כשסיימתי לקרוא את "הדלת", נותרתי ישובה דקות אחדות על הכורסה בראש מורכן. כשהרמתי מבט נדמה היה לי שמשהו השתנה בחדר. אלא שמאומה לא השתנה בחדר. דבר-מה השתנה בי. הרומן מתאר את הקשר שנוצר אט-אט בין

מגדה סאבו בונה רומן ריאליסטי שסיפור המסגרת שלו הוא ידידותן של שתי הנשים והשתלשלות המאורעות עד למותה של אמרנץ באשמתה של המספרת, כפי שהיא חווה זאת. כבמעלית, יורד הקורא לרבדים הנסתרים ומתוודע לחייה של אמרנץ, שחוותה את ההיסטוריה האלימה של ארצה על בשרה בכל דרך, כמו גם כמה וכמה אסונות פרטיים שמנעו ממנה להרחיב את השכלתה הרשמית למרות נתוניה וחריפות שכלה.

איש אינו יודע עליה דבר מלבד שמועות, והדלת הסגורה מעוררת את הדמיון. טוענים שרצחה יהודים במלחמה, אך למעשה הצילה אותם ואף אימצה את תינוקת המשפחה. אמרנץ הצילה את כל מי שהיה זקוק להצלה ללא הבדל דת, גזע או מין, פשוט כי "מי שרודפים אותו חייבים להציל" (עמ" 120). היא הסתירה במרתפה חייל גרמני פצוע, ולצדו חייל רוסי גוסס. שניהם מתו, וכשהעלתה את גופותיהם והניחה אותם זה לצד זה על המדרכה תהו עוברי אורח כיצד הגיעו שני אויבים אלה לשכב כך. היא הצילה כל יצור נרדף, ובכלל זה חתולים.

למעשה, זהו ספר על רוח האדם; רוח שאינה נשברת על אף הזוועות שחוותה. המשטרים התחלפו והאלימות נשארה: הלבנים תלו והאדומים תלו. אשת האופה נרצחה בידי ההמון מפני שהיתה אנושית ונתנה לחם בסתר למי שנזקק לו, למרות האיסור שהוטל על כך. אמרנץ הקשוחה, בהמת העבודה המחוספסת, היא האנושית והאותנטית מכולם; היא לעולם אינה רגשנית, אך היא רגישה לסבלות הזולת ועדיין יכולה לאהוב ולהתמסר נפשית לאדם אהוב.

הסופרת, לעומת זאת, כותבת את החיים, חווה אותם בעקיפין מבעד לכתיבתה, אינה מצליחה להציל איש, ואפילו הכלב שהיא מצאה ומגדלת עם בעלה מעדיף את אמרנץ, אף שזו מכה אותו כשהוא ממרה את פיה. כאשר אמרנץ מצטרפת אל הסופרת לצילומי סרט היא נוטשת את אתר הצילומים בזעם. השיחים שנעים ברוח, על רקע הסצינה הרומנטית המצולמת, מונעים על ידי הצוות הטכני. אמרנץ טוענת בכעס שזוהי רמייה. רגשות אמיתיים אמורים להניע את השיחים הללו, לא תחבולות טכניות או מניפולציות.

גם התייחסותה לכתיבה כאל מקצועה של הסופרת היא חשדנית. אמרנץ מחלקת את העולם לאלה שמטאטאים ולאלה שאינם מטאטאים; אלה שעובדים עבודת כפיים ואלה שעבודתם נעשית בידי אחרים. היא בזה לאחרונים, אנשי המלים, ה"אינטלקטואלים", אך אוהבת את הסופרת אהבת נפש. בשיאו של הרומן פותחת אמרנץ לפני הסופרת את הדלת הנעולה ומגלה לה את סודה.

סאבו, בתרגומה המצוין של מרים אלגזי, שניחוח השפה המקורית נשמר בו, יורדת למרתפי הנפש האנושית ומתמודדת עם מה שהנפש הזאת אינה מבינה: עם הרוע והגורל, ועם מה שיכול להביא לה מרפא ונחמה – היכולת לאהוב, להעניק לאחר נאמנות מוחלטת תוך שמירה על כבוד האדם שלה.

השוני בין אמרנץ לסופרת בולט בכל תחום. אמרנץ לועגת לאמונתה הדתית של הסופרת, לביקוריה העקביים בכנסייה ולשמירתה העיקשת על מנהגים דתיים. היא עצמה אינה מבקרת בכנסייה אך היא הנוצרייה הטובה באמת, כפי שאומרת הסופרת לכומר הממאן להספיד את אמרנץ אחרי מותה. אצל הסופרת הכל "רוחני": האמונה, הכתיבה והעובדה שאינה שייכת לקבוצת ה"מטאטאים" אלא לאלה שאינם נוגעים בחיים נגיעה של ממש. רק בזכות הקשר בין השתיים מצליחה הסופרת לגעת. ברגעי המשבר פולשים החיים פנימה, והיא אינה מסוגלת למלא את תפקידיה כסופרת ושליחת תרבות. היא נכשלת בראיון טלוויזיה ובשליחות תרבותית ביוון, ואף בטקס שנערך לכבודה, ובו מוענק לה פרס ספרותי חשוב, היא אינה נוכחת בנפשה מפני שרגש האשם והדאגה לגורלה של אמרנץ ממוטטים אותה.

דימויים דתיים רבים נזכרים בספר, חלקם כמעט שקופים מדי: בעלה של הסופרת מכנה אותה "יהודה איש קריות", כאשר לבסוף, מתוך כוונה להציל את אמרנץ, היא למעשה בוגדת בה. אך זהו אינו ספר דתי, או כזה העוסק באמונה דתית: זהו ספר על גדולת האדם ואמונה בכוחו, ואלה אינן תלויות בציות נאמן לחוקים דתיים. במקרה של אמרנץ ההיפך הוא הנכון. דמותה של אמרנץ הקשוחה, העיקשת, החכמה, האוהבת הנכזבת היא אחת הדמויות הנפלאות ביותר שעל אודותיהן קראתי לאחרונה. אמרנץ היא כל אדם באשר הוא אדם. היא אינה נשברת לנוכח הזוועות שאדם מעולל לאחר. מעטה דק של פלדה עוטף אותה. היא נשברת רק כאשר מי שאהבה חושף את קלונה ברגעי חולשתה וממיט אסון על היצורים שהחביאה ורצתה להציל.

ואשר לספרות ההונגרית המטפטפת טיפות-טיפות ותופסת מקום בארון הספרים הישראלי: כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי בחיפה ניגש אלי באחת ההפסקות ילד בן גילי, סטר על לחיי וקרא "הונגרייה מלוכלכת!" למותר לציין שגם הוא היה בנם של מהגרים, כרוב בני כיתתי, ממזרח אירופה או מצפון אפריקה. שבתי הביתה פגועה וזועמת. לא ידעתי הרבה על מוצאי, ואחרים ידעו עוד פחות: חיקוי של המבטא המלעילי בלבד. בחלוף הזמן סיפר לי אבי על הקלאסיקנים ההונגרים הגדולים ארן יאנוש, שנדור פטופי ואחרים, אך איש לא הכיר אותם בארץ. לאחרונה, כמו עוגיות משובחות שהיו נעולות בקופסה והן מונחות אחת-אחת על צלוחית פורצלן, מתורגמים סופרים הונגרים חשובים כשנדור מאראי, אימרה קרטס, דז"ו קוסטולאני ומגדה סאבו; סופרים הניצבים בשורה אחת עם גדולי הכותבים האירופים. אני מקווה שהזרם הדק הזה יתמיד, והקורא העברי יאמצם אל לבו.

אסתי ג. חיים היא סופרת ומבקרת ספרות