אסתי ג. חיים סופרת
החלטתי לעזוב את מיכה בגלל כפות הרגלים שלו.
אפשר לומר שהיו לנו חיים לא רעים אלמלא כפות רגליו.
הפנים שלו היו נעימים, מלבד זיפי זקן שכיסו את לחייו כמו איפור קבוע.
הגוף, סביר, להוציא גבעת כרס קטנה משתפלת מעל רגליים רזות.
זה לא הפריע לי.
מיכה היה אדם שמעשיותו חיפתה על רגישות יתר. בכל פעם שקרא שיר של ביאליק או טשרניחובסקי, הרגישות הזו היתה פורצת החוצה בדמעות. השירים הזכירו לו את שיעורי הספרות בילדותו המאושרת, אי שם במושבה קטנה בשרון, בתחילת ימי המדינה.
אהבתי את זה.
היתה לו דעה נחרצת באשר לתפקודו בתא המשפחתי.
אני הייתי ממונה על הדחת הכלים, והוא על האכילה.
לפעמים הוא היה מאוד גברי בעיני. במיוחד כאשר נשא תחת בית-שחיו תיק דמוי-עור שחור מלא במסמכים, בדרך למלחמתו היומית במשרד. או כאשר חיטט בין שיניו בקיסם עץ, וכדרך אגב עיין בעיתון. הוא הזכיר לי דמות של מרים משקולות מחוספס מסרט שחור-לבן, בתמונה של "לפני", כאשר עוד אפשר לראות את המניעים למעשים.
התנחמתי בעובדה שהפנטסיות שלו היו אפילו פרוורטיות מאלה שלי, וביכולתו להצחיק אותי מפעם לפעם, כמו כאשר התעקש לעסות את הפטמות שלי בחדר הלידה, כי קרא באיזה ספר שזה מזרז צירים. נולדה לנו אז ילדה קטנה שדמתה לו שתי-טיפות מים. חוץ מהזיפים על הפנים. הייתי מסתכלת עליהם, כאשר הלכו יד ביד לגינה ליד הבית, ותוהה אם הם שלי.
רק כפות רגליו עוררו בי גל של חמלה. הן נראו בודדות כמו נדנדות בלילה.
היתה לי תחושה שהן היחידות שמרגישות במעשה הרמייה שלי.
ולא ששיקרתי למישהו, אבל בכל מעשי אתו, בכל הפיקניקים המשפחתיים ביער בן-שמן, או בפארק אפק, בכל הארוחות המשפחתיות, בכל חגיגות היומולדת, כשכיבינו את הנרות מעל עוגות השוקולד הקבועות, בכל הפעמים בהם נכנסתי למיטה שניצבה במרכז חדר השינה הצבוע ורוד-עתיק, ומיכה שאל אותי, "בא לך?" ואני אמרתי "בסדר", ובעצלתיים הסרתי את חולצת הפלאנל הישנה ואת ה"גטקאס" שהיו פעם שלו, הגומי במותניים נפרם מזמן, ששימשו אותי כפיג"מה, והוא, בתנועות איטיות גהר עלי, ואחר-כך בתנועות מהירות חדר לתוכי, ותוך כמה דקות יצא, ונשכב על גבו, ואני התנחמתי בפנטסיות הפרועות והסודיות שלי. בכל פעם ששאלתי אותו "איך היה בעבודה?" הרגשתי כמו שחקנית על במה גדולה וריקה, בלי קהל, ורק בבקרים, כשיצא מהבית, ואני נשארתי, כי בספריה העירונית, מקום העבודה שלי, מתחילים רק באחת-עשרה, היו לי שעתיים כדי להסיר את האיפור, לפשוט את התלבושת, ולגלות מחדש שהם בלתי ניתנים להסרה, ואני עדיין "אשתו של מיכה", כמו "חכמי שילדה" בספרו של אריך קסטנר, שהיו פעם חכמים, והחליטו לשחק כאילו הם טיפשים, כדי להימנע מגיוס, או ממשהו אחר. הם עשו את זה כל-כך הרבה זמן, שכאשר ניסו לחזור לחכמתם, כבר לא ידעו איך.
שלוש-עשרה שנים עברו עלינו באושר יחסי. או באי-אומללות. ואולי אני סתם אחת שלא יכולה להסתפק במה שיש לה, אהבה תוצרת בית, קצת לא מהוקצעת, לא לגמרי ישרה בקצוות.
כל הזמן הזה נמנעתי מלהביט בכפות רגליו, ובכל פעם שברח לשם המבט, הברחתי אותו חזרה לפנים המכוסות תדיר זיפי זקן כהים.
בשנה הארבע-עשרה צמחה יבלת על זרת רגלו השמאלית. הוא ביקש ממני לעסות את כף הרגל הפצועה. ביקשתי שילך לרופא יבלות, והוא סירב. איני יודעת מאלו טעמים סירב. אולי אהב את היבלת. אחרי הכל היא היתה שלו.
עיסיתי את רגלו כשאני מביטה ברישום של אלביס פרסלי שקניתי פעם בטיול בת-מצווה של הבת שלנו באמריקה, והיה תלוי על הקיר ממול.
"תסתכלי מה את עושה!" הוא צעק כשמשכתי בשערות שוקו.
לא היתה לי ברירה.
העיניים ננעלו על כפות הרגליים העצובות, בוהן ארוכה וצרה, זרת ורודה, מיובלת.
"אני מוכרח לקום רגע, להשתין," הוא אמר.
ניסיתי להרים את המבט לברכיים, למותניים, לאיבר הקטן, המכווץ באי-בטחון, לכרס הגאה, לחזה, לפנים המכוסות זיפי זקן, לעיניים, אבל רק כפות רגליים היו לי בראש.
אגודל הביט באגודל, ושניהם הביטו בי. את רמאית, הם אמרו. את רמאית. כל המסז"ים, התה החם בחורף, עוגות השוקולד התופחות בתנור, הכל רמאות אחת גדולה. בעצם לא יזיז לך אם עכשיו יקום וילך לכל הרוחות.
איכפת לי, צעקתי בתוכי, מאוד איכפת לי, מאוד מאוד איכפת לי, חזרתי על המילים כמו מנטרה, אולי משהו בי יפרם, ואתחיל להרגיש משהו אמיתי, איכפתיות אמיתית לכל הגוף שלו, לנשמה שבתוך הגוף, לא רק לכפות, וכלום. לא הצלחתי לשכנע את עצמי למרות שחזרתי על האיכפתיות שלי אולי שבע-מאות פעם.
הרחמים התגברו והתגברו, שנאתי אותם, אבל הם התגברו, איכפת לי איכפת לי, מלמלתי כשראשי מורכן. מיכה חיכך את כפותיו זו בזו. בהיתי, מהופנטת, עד שהרגשתי שאני לא יכולה להכיל את כמות הרחמים הענקית שמילאה אותי כמו הליום.
מיכה בהה בחדשות בטלוויזיה. כבדרך אגב שאל אם אני מעמידה מים, ואני תוך כדי מלמולים ראיתי את כפותיו פוזלות אלי, השריד היחיד מילדותו הנשכחת, תעמידי כמה מים שאת רוצה, אנחנו יודעות, את לא אמיתית.
עכשיו אני גרה לבדי בדירת חדר בפלורנטין.
לא נעים להסתובב שם בלילה, ביחוד אם מישהי היא בעלת שיער בהיר, כמו שלי, שבולט בחושך. אני נוהגת לחבוש כובע גרב, אם אני מוכרחה לחזור מאוחר.
פגשתי את מיכה פעמיים מאז נפרדנו. ישבתי מולו בבית הקפה השכונתי, ובהיתי בכפות רגליו. הן היו מוסתרות בנעליים כבדות, כהות, שהזכירו לי מגיני ביצים של רקדנים. תמיד נדמה שמי יודע מה יש מתחת. אבל עלי זה כבר לא עובד, התחפושת הזאת. אני יודעת שמסתתר שם איבר אדמדם ורופס עם בעיות זקפה.
לפני שבוע נפגשנו בתחנת רכבת צפון. הוא לקח את הילדה לחיפה, לגן הבהאי. פתאום רציתי לחבק אותו. להגיד לו, אל תשים לב לכפות רגליים. זהו איבר מיותר שהאבולוציה בודאי תכחיד בסופו של דבר.
רציתי להגיד לו, בוא ניסע יחד לחיפה, ונביט בנמל ממרומי ההר, ואני אדמיין שאתה אהבת חיי. אבל ידעתי שגם אם אגיד את האמת, רק את האמת, וכל האמת, כפות רגליו ירמזו לי מתוך נעלי התחפושת, היא משקרת, כמו לפני כמה שנים, כשפרצו גנבים לדירת הגג בבנין שלנו, ושדדו את כל התכשיטים. מעולם לא הייתי בדירה הזאת, ובקושי החלפתי שלום קריר עם בעלת הבית, אבל כאשר הגיעה המשטרה, רעדו לי הידיים. פחדתי שיאשימו אותי, שיבדקו את אמיתות דברי במכונת אמת, ואמצא משקרת, ויותר מזה, חששתי שאולי, באיזו דרך בלתי-אפשרית, אכן גנבתי את התכשיטים הללו, בלי ידיעתי.
מיכה והילדה עלו לרכבת. כפות רגליו נעלמו, ורק פלג גופו העליון נפנף לי מאצל החלון הרחב. יכולתי להאמין לרגע שפעם נוכל להיות מאושרים.
כל הזכויות שמורות למחברת.
קראתי. ואהבתי את היבלת שצמחה…
אסתי, למסור ד"ש לתלמידייך הוותיקים מהקתדרה בנתניה?…
תודה על תגובתך.
אשמח אם תמסרי ד"ש לאנשים בנתניה. מי שהיה אצלי עדיין שם? אני יודעת שחיה בנצל לומדת אצלך. מי עוד?
סיפור מהנה. אבל בסופו של דבר אלו לא הרגליים, זו נקמה כזו בו שמתבטאת גם ברגליים, כרס, ברופסות וכולי. בטח מגיע לו.
מה פתאום איציק. חוסר הנחת שלה היה כבר בהתחלה. נישואי נוחות כאלה.
אחלה סיפור, אסתי. אהבתי. והכובע גרב השחור בשכונה בגלל שהיא בלונדינית. הרגת אותי. גדול.