חמץ

מאת אסתי ג. חיים

התוכי שפמי מת ביום האחרון של פסח.

חודש לפני החג החלו ההכנות. אחרי העבודה אבא שלה היה עורם את הצלחות והכוסות והכפות והמזלגות לערמה,  עוטף אותם אחד-אחד בנייר עיתון ומעלה  ל"בויידם". אמא שלה היתה נותנת את ההוראות.  מיקי, שכחת את הספלים הלבנים. מיקי, תעלה גם את הקערה של הסלט. מיקי, את הסיר הזה תשאיר למטה. נרתיח בו מים עם שתי אבנים. אני צריכה אותו. מיקי, לאט, תזהר, מיקלוש!

קופסת הקרטון הגדולה ובה כלי הפסח כבר היתה מוכנה במרפסת-מטבח, למרגלות כלובו של שפמי התוכי שהיה נרגש מכל המהומה, דילג מהנדנדה לסורגי הכלוב וצייץ בקולי-קולות. שפמי היה תוכי עצבני. כל פעם שניסתה להכניס יד לכלוב ולגעת בו, היה מתנפל על היד ונושך את בשרה הרך במקורו המעוקל. רק כשגסס הניח לה לאסוף אותו בכף ידה וללטף לו את הנוצות הירוקות-צהובות שלו.

היא אהבה את פסח. היא אהבה את הכלים המוכרים-חדשים שלא ראתה שנה שלמה. זה היה כאילו כל הבית נהיה חדש ומלא תקווה.

בבית-ספר הדתי שבבית הכנסת בראש הגבעה הכינו הצגה קטנה על יציאת מצרים. לא יאומן שהם הציגו את ההצגה בבית הכנסת עצמו! אבל רק לפני ההורים. היא היתה ציפורה, והיתה לה רק שורה אחת להגיד. "משה, לך בדרך הנכונה." היא אהבה את הבית-ספר הקטן שבעצם היתה בו רק כתה אחת ובה עשר בנות, והיתה המורה שגם לה קראו ציפורה. ציפורה חבשה פיאה ערמונית וסרט קטיפה קטן היה נעוץ בשיערה קרוב ל"פוני". היא חשבה שציפורה מאוד יפה.

בשעות אחר-הצהרים היתה ניגשת למרפסת המטבח ומספרת לתוכי שפמי איך בחרה בה ציפורה לתלמידה המצטיינת השבוע, רק מפני ששילבה ידיים הכי חזק והביטה במורה במבט שאמר לה תבחרי אותי. אותי. וזה הצליח. התוכי צייץ והניד בראשו בתקיפות.

פעם היתה לו בת זוג, או אולי זה היה בן-זוג אבל הוא או היא מת/מתה. עלה חשד ששפמי הרג אותו/אותה. היא לא האמינה. הם הרי התנשקו לא פעם בעמדם על מוט העץ, מצמידים מקור למקור.

הבית היה נקי. אבא שלה שפשף את הארונות והמזנון בשמן טיק. הוא החליף את מעטה הנייר בארונות המטבח ובויטרינת הזכוכית , והסיר את האבק מספלי החרסינה הכחולים שניצבו שם תמיד. הוא עלה על סולם העץ הגבוה וניקה את צלוחיות הזכוכית החלבית של הנברשת בסלון. אמא שלה עמדה למטה וכיוונה אותו: מיקי, ימינה, האהיל הימני מלא אבק, מיקי, אל תשכח לנקות גם מלמעלה, מיקי-

סבתא  שלה בישלה את האוכל לליל הסדר.  פרוסות בשר אדום ועוף מכוסי מלח  היו מונחים על השיש, על השולחן, אפילו על הכיסאות. שפמי היה עצבני מתמיד. אולי הוא הריח את העוף.

בלילה היתה שוכבת במטה ומנסה לא לחשוב על כל הבשר הזה. מבעד לקיר הדק שמעה את אבא שלה אומר לאמא שלה שנמאס לו כבר מהקרקס שלה, הוא בכלל קומוניסט, ובשנה הבאה, כשהילדה תהיה בכתה ב" הוא יעביר אותה לבית-ספר נורמלי,  ממלכתי, בשכונה. אמא שלה ענתה לו שעל גופתה. שהוא ידע מי היא ומה היא כשהתחתן אתה. הילדה תקבל חינוך יהודי. אנחנו יהודים. בגלל זה הגענו לכאן. אבא שלה אמר, כבר רשמתי אותה. היא ברחה למרפסת-מטבח והעירה את התוכי שפמי שראשו היה מכונס בין נוצות הכנפיים. הוא הביט בה במבט רוגז, אבל הקשיב בשקט כשלחשה לו שהיא לא עוברת לשום בית-ספר, היא נשארת עם המורה ציפורה בבית הספר בן הכתה היחידה בבית-כנסת, ושהוא, שפמי, החבר הכי טוב שלה. היא נטלה משקית גדולה שניצבה על מדף עץ, חופן גרגרים ומילאה את כלי הפלסטיק  הריק.  על המדף, לצד השקית הגדולה ובה מזון הציפורים, ניצבו בשורה, מסודרים כחיילים בקבוק האקונומיקה, הרצפז, חומצת המלח ואבקת ה"רם". שפמי, שחשב שהגיע בוקר, התעופף ונחת על שולי הכלי, והחל לפצח את זרעוני החיטה בזריזות ציפורית.

בערב החג הסתובב אבא בבית וחיפש חמץ. אמא הלכה אחריו, מורה לו, הנה, מיקי, כאן לא הסתכלת. בין החיפושים אמרה לו בלחש רם, הילדה לא הולכת לשום בית-ספר ממלכתי, אתה שומע?! אני לא מגדלת גויה בבית הזה. הנה, תסתכל כאן, מיקי, מאחורי הסל של העיתונים…

היא רצה לשפמי התוכי ובכתה בשקט. שפמי  ניקה את נוצות החזה הירוקות שלו במרץ. היא חשבה שגם הוא רצה להיות נקי לחג. אתה הכי קרוב לי בעולם, למרות שאתה סתם תוכי רגזן, היא לחשה והיה נדמה לה ששפמי הרים לרגע את מבטו וצייץ ציוץ ידידותי במיוחד.

בצהרים היה הבית כמעט מוכן. החמץ נעלם, קופסת הלחם מאמייל לבן היתה מונחת מיותמת וריקה בבויידם, חבילת קרקרים מלאה למחצה מצאה דרכה לפח בחוץ, וכך גם שארית עוגת טורט צהובה. את החמץ שהיה סגור בשקיות, כמו שקית פירורי לחם לשניצל, מקרונים עבים ושקית קטנה של בייגלך, העלה אבא שלה לבויידם, כי חבל לזרוק.  המטבח הדיף ריחות צלי ושום ופפריקה. כל הבשר ההוא שהוכשר על השיש והשולחן והכסאות היה מוטל עכשיו בסירי אלומיניום ענקיים, מכוסה תבלינים ותפוחי אדמה ובצל, ובערב יוגש כמעדן לשולחן.

היא ניגשה למדף במרפסת-מטבח ומילאה חופן גרגרים לתוכי. אמא שלה עמדה מאחוריה. היא נטלה את הרצפז, ספונג"ה אחרונה לפני שהחג נכנס. מיקי! נזעקה פתאום. מה את עושה ילדה? אני רק מאכילה את שפמי, הילדה גמגמה. חמץ! אמא שלה צעקה כאילו ג"וק ענקי וחום טיפס לה על הרגל. היא חטפה את שקית הגרגרים והטילה אותה לבויידם.  אבל מה שפמי יאכל? הילדה התעקשה, נחרדת. פירורי מצה. הוא יאכל מצות כמו כולנו. הוא תוכי, הילדה צעקה, הוא לא יהודי! תוכי שגר בבית הזה הוא תוכי יהודי! אמא שלה שפכה קצת רצפז לדלי. המים הפכו ירוקים. מיקי, בוא תעזור כאן! היא קראה.

בערב, כשכולם שרו חד-גדיא היא רצה למרפסת-מטבח לראות מה שלום שפמי. התוכי ניצב זועף על המוט ומלמל מלמולי מחאה. הוא לא נגע בפירורי המצה שמילאו את כלי הפלסטיק שלו.

היא גנבה את האפיקומן, כי לא היה שום ילד אחר שיעשה את זה, אבל לא ביקשה מתנה.

בבוקר התעוררה מוקדם ורצה לבדוק מה עם שפמי. זה תוכי חזק, אבא שלה אמר, לא יקרה לו כלום מקצת מצות. היא שאלה אותו למה הוא שולח אותה לבית-ספר אחר. היא אמרה שהיא אוהבת את המורה ציפורה ואת הבית-ספר הזה. את תאהבי גם את הבית-ספר ההוא. יהיו לך חברות שמה, ותוכלי ללבוש מכנסיים קצרים. לא איכפת לי מכנסיים קצרים או חברות. ואני רוצה לתת לשפמי את האוכל שלו. הוא יהיה בסדר, אבא שלה חזר. אני לא יכול לריב עם האמא שלך על כל דבר.

ביום הרביעי שפמי עמד על רצפת הכלוב ומבטו אבוד במקצת. הוא צייץ בקול חלוש והיא לחשה לו, עוד שלושה ימים, שפמי, רק עוד שלושה ימים…

ביום החמישי היא אספה אותו בכף ידה והוא הניח לה ללטף את נוצותיו. היא החזירה אותו לכלוב, והוא צייץ קצת, מנסה להזדקף על המוט.

לקראת מוצאי החג קראה אמא שלה לאבא שלה, שיכין את כלי האוכל, יארוז אותם בקרטונים המאובקים, ויניח אותם ב"בויידם" עד לשנה הבאה. אבא שלה ניגש למרפסת-מטבח כדי להביא את הקרטונים. הוא ראה את שפמי מוטל על גבו, וקרא לה.

בטח עוד אפשר להציל אותו, היא חשבה. שקית האוכל שלו היתה מונחת על הרצפה, ליד קופסת הקרטון הגדולה ובה כלי היום-יום שירדו מגלותם ב"בויידם". היא נטלה מלוא חופניים גרגרי חיטה, ושפכה אותם לתוך הכלוב. הם רקדו כמו גשם, וצנחו על גופתו הדמומה של התוכי.

אמא שלה אמרה שאין מה לבכות על תוכי, זו סתם ציפור שמלכלכת הרבה, ותמיד אפשר לקנות חדשה, אבל גם ציפור חדשה תמות פעם. היא אמרה לאבא שלה, שאם הוא באמת רשם את הילדה לבית-ספר אחר, היא הולכת להתייעץ עם הרב שלומוביץ", שהוא הרב של השכונה, ובעצם גם מנהל הבית-ספר בבית הכנסת, ולמרות ששניהם ימשיכו לחיות באותו בית, היא תתנהג אליו כאילו הוא זר, ולא בעלה יותר. אבא שלה הניח את גופתו של שפמי בשקית ניילון, והשליך אותה לפח, עם כל שאריות הפסח.

בלילה, כשנשימותיהם ניסרו את האוויר, של אבא שלה מהסלון, ושל אמא שלה מחדר השינה, היא רוקנה את קופסת הדומינו והניחה בתוכה את גופתו של שפמי. היא ירדה בשקט, בשקט למקלט, אוחזת בקופסה ביד אחת, ובמפתחות ביד אחרת, ופתחה את דלתו בחריקה.