לנה, ילנה ולינה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

שפה ושייכות – על שלוש בוגרות בתערוכה של בוגרי המגמה לעיצוב ב'סמינר הקיבוצים'

מאת: אסתי ג' חיים

בתערוכת הבוגרים של החוג לעיצוב ב 'סמינר הקיבוצים' שנפתחה ביום ה'  ה 7.7 משתתפות שלוש בוגרות, ילנה לוקין, לנה ספוז'ניקוב ולינה שפירא, שלושתן עולות מחבר העמים. בעבודותיהן, בתחום התקשורת החזותית, בחרו השלוש להשתמש בשפה העברית, שפה חדשה להן, כדי להעביר את המסרים של עבודתן.

בפרויקט 'מסע 2011' השתמשה ילנה לוקין באוספי בולים, מטבעות וגלויות כבסיס לעבודתה. היא יצרה מן האוספים תצריפים ויזואליים וצירפה להם טקסטים קצרים המתארים את מסע ההגירה שלה, את החיפוש אחר 'בית חדש,' את העקירה ממקום הולדתה ואת תלישותה הנפשית והתרבותית כמהגרת. האוספים הם תחליף לבית. היא אינה שייכת לשום מקום, על-כן שייכת לכל מקום. "אני אוספת את המקומות. צוברת אותם בתוכי" כותבת לוקין.  

הבחירה להתמודד עם התלישות דרך השפה הזרה לה עדיין, היא, למעשה, ניסיון לאמץ את השפה החדשה ודרכה לאמץ גם את הזהות ואת ה'מקום' האחד שיהיה שלה.

לנה ספוז'ניקוב בחרה בעבודתה 'גוף-גופן' להתמודד עם אותיות השפה העברית בדרך ייחודית. ספוז'ניקוב יצרה חיבור ויזואלי בין אותיות-גוף-תנועה. את הדימויים הויזואליים מלווה קריינות המתארת בקצרה את משמעותה של כל אות בעיני היוצרת.

ספוז'ניקוב יצרה חיבור כפול לשפה: הדימוי של כל אות, והטקסט המלווה אותה. גם כאן משמש העיסוק באותיות ובמלים מעין חיבור למקום דרך השפה, כמו גם מבט אחר, אולי מפרספקטיבה של מי שהשפה עדיין אינה מובנת לו מאליה.

 בעבודתה האישית "חיי בסנטימטרים" יצרה לינה שפירא מעין מגילה  או יריעה באורך 35 מטרים, בה היא מגוללת את סיפור חייה באמצעות טקסטים ותצלומים. שפירא מחלקת את סיפורה לפרקי חיים והיא נעה מזיכרונות ילדותה ברוסיה דרך נדודי משפחתה לסיביר בעקבות אסון צ'רנוביל ששינה את חייה, ועד לעלייתה לארץ לבדה וההתמודדות עם בדידותה וגעגועיה. כתם צ'רנוביל מלווה את העבודה, אך התיקון הוא בנה של שפירא, מקס, נצר חדש ובריא וחווית האמהות.

 

הטקסט מחולק לפרקים שונים בהיסטוריה הפרטית של שפירא והוא שוזר בתוכו הוראות תפירה ומתכונים כמו גם את מהלך האירועים בחייה, אך בעיקר את רגשותיה ומחשבותיה- והכול בעברית שעדיין אינה שגורה לחלוטין בפיה, ודאי בכתיבתה.  עם זאת, ואולי בשל זאת, השילוב של סיפור ההגירה והפליטות בשפה שאינה שפת האם שלה, יוצר חיבור שיש בו עוצמה והשתייכות.

הבחירה המאתגרת בשפה שאין הן שולטות בה על בורייה, מייצגת- בצירוף הדימויים הויזואליים, את הרצון והצורך לאמץ את התרבות והשפה לבית.

נראה כי היוצרות, המסיימות בימים אלה את לימודיהן ושייכות לדור חדש של מהגרים שהגיעו לכאן בגיל צעיר, בוחרות את זהותן באמצעות השפה. חווית הגלות, העקירה וטראומות העבר מנסות למצוא מרפא בכתיבה בעברית. הדימויים המלווים את עבודותיהן של ילנה לוקין ולינה שפירה- שייכים למעברים, לטראומות, לנדידה, אבל הטקסט נטוע במקום החדש. עבודתה של לנה ספוז'ניקוב אינה מרמזת על העבר, היא עוסקת בבמה שנצחי לכאורה, האות עצמה. בחיבור שעושה ספוז'ינקוב בין האות העברית-הגופן- לגוף היא מבטאה באופן מטפורי את אימוץ הזהות והטמעת  התרבות החדשה דרך המילה והשפה. הגוף והאות הן אחד.

ביום שבת ה-2 ביולי, בשעה 20:00, נפתחה במרכז לאמנות דיגיטלית התערוכה- 3 ב- 10.
בתערוכה נפגשות שלוש אמניות עולות מחבר העמים- אירינה בירגר, מאשה רובין ומריה פומיאנסקי. אוצרת התערוכה היא טל בן-צבי.

שלושת  האמניות עלו לארץ בתחילת שנות התשעים, למדו בבצלאל והחלו את פעילותן האמנותית בישראל ולאחר מכן ברחבי אירופה, כשהן נעות על קו תל-אביב-חו"ל .
אצל שלושתן מופיעה אותה קבוצה של חברים – אמנים יוצרים, כולם יוצאי חבר העמים, ועל כולם שורה התרבות והרוח הרוסית- החל מהאוכל דרך הדימויים הויזואליים ועד לשפה.
ביצירתן שמרו האמניות על הזהות הרוסית תוך בדיקה של הזהות הזאת מול זהויות אחרות- אירופאיות וישראליות. יצירותיהן שואפות לאוניברסאליות אך שורשיהן נטועים ומתדיינים עם העבר.

ילנה לוקין, לנה ספוז'ניקוב ולינה שפירא, הבוגרות הטריות של החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים,  שואפות ביצירתן בראש ובראשונה להשתייך למקום ולתרבות המקומית.

מעניין לבחון את שתי הקבוצות הללו, ואת ההבדלים בניהן, הבדלים דוריים והבדלים בהתייחסות למקום, ובעקבות כך, הבדלים בצורך להשתייך לתרבות המקומית דרך השפה.

לאלה שהתייאשו מעתידה של העברית ומן ההשפעות הזרות ה'מקלקלות' אותה, לאלה הדואגים לכור ההיתוך הישראלי וחוששים מהיבדלות של קבוצות תרבותיות שונות ואי יכולת למצוא מכנה משותף בין מי  שחי ויוצר כאן, מרמזות עבודותיהן של לוקין, ספוז'ניקוב ושפירא, כי השפה היא עדיין מכנה  משותף אמיתי. השייכות למקום באה לידי ביטוי דרך השפה, גם אם זו מתארת תלישות והיעדר בית.

'כור היתוך' הוא מושג נורא בעיני. משמעותו להשמיד את הקיים כדי ליצור דבר-מה חדש. זהו מושג שהיה רלוונטי בימי תחילת המדינה, כאשר ביקש בן-גוריון ליצור את הישראלי החדש, ולמחוק את זה הגלותי, הפליט. עבודותיהן של היוצרות הצעירות היא הוכחה קטנה אך משמעותית לכך שאין צורך למחוק את העבר, אלא ליצוק אותו לתוך השפה החדשה, ומתוך הערבוב הזה נוצר משהו פרדוכסאלי והרמוני כאחד- האדם הישן-חדש, העולה החדש שמשלב בתוכו את התרבויות באופן לגיטימי.