אסתי ג. חיים סופרת

    מתוך הרומן "חיינו השניים" שראה אור בספריה החדשה ב 1999  והיה מבוסס על יומנים שאבי נתן לי. קטע מיומנו של האב: (שאינו משתמש במילת הקישור "את") ילדונת, אני רוצה לספר לך הכל. (למרות שודאי לא אתן לך לקרוא לעולם. אני סתם מקשקש לעצמי. תמיד ידעתי לקשקש בצבעים ובמילים.) לספר לך על הערבים ליד הכיור, מול ערימת הכלים המתגבהת, שהיו תמיד ...

    התפרסמה כתבה במוסף הארץ, ועיני חשכו. מה שחשוב, על הספר, על דעותי, על הכתיבה, נשמט כלא קיים. מה שיש" אוסף רכילויות קטנות ומגוכחות שהן כלל לא אני.  אמר על כך אבי – מי שממסמר עצמו עירום אל עמוד בכיכר העיר, עלולים להטיח בו בוץ, או לפחות לראות את נקודות החן על ישבנו.  זה חולף, אני יודעת, ובכ"ז אומללה.   ...

מפנקס המילים של מאיה:             סיפור? אני יושבת ליד החלון. תמיד ליד החלון. ככה נדמה לי שאני קצת בחוץ. ששום קירות לא סוגרים עלי, שאם פתאום יהיה בום אני אוכל להחליק מבעד לזגוגית המנופצת ולהימלט. האוטובוס מלא כמעט לגמרי. במושבים סביבי שלוש קשישות, שני קשישים. מעלי עומדות שתי נערות עם אוזניות. שלישית מדברת בטלפון נייד. בראש שלי מתחיל להתרקם סיפור. ...

משהו מתוך הרומן "שלושתם" מאת אסתי ג. חיים מתוך פנקס המחשבות של מאיה:   כשאתה ער אחרים ישנים. אחרים ערים כשאתה ישן. כשאתה שבע אחרים רעבים. אחרים שבעים כשאתה רעב. כשאתה אוהב, אחרים שונאים. אחרים אוהבים כשאתה שונא. כשאתה חולה אחרים בריאים. אחרים חולים כשאתה בריא. כשאתה רחוק, אחרים קרובים. אחרים רחוקים כשאתה קרוב. כשאתה עצוב, אחרים שמחים. אחרים עצובים ...

מאיה   אורות הניאון הבוהקים של אולם הנוסעים הענקי. תמיד אורות ניאון. גם בחדר המיון בבית החולים שאמה עבדה בו פעם כמנקה, ושהיא פעם שכבה באחת ממיטותיו המוגבהות מאחורי וילון בד ירקרק כשהתייבשה בים, גם שם דלק אור ניאון לבן כל הלילה. כשעצמה את העיניים עדיין חדר האור אל מתחת לעפעפיים וסנוור אותה, והיא לא יכלה להירדם. גם באולמות התחנה ...