אבא.

מתוך הרומן "חיינו השניים" שראה אור בספריה החדשה ב 1999 
והיה מבוסס על יומנים שאבי נתן לי.

קטע מיומנו של האב: (שאינו משתמש במילת הקישור "את")

ילדונת,

אני רוצה לספר לך הכל. (למרות שודאי לא אתן לך לקרוא לעולם. אני סתם מקשקש לעצמי. תמיד ידעתי לקשקש בצבעים ובמילים.)

לספר לך על הערבים ליד הכיור, מול ערימת הכלים המתגבהת, שהיו תמיד רגעי החירות היחידים, שבהם הזכרונות, אלה המתוקים, שטפו גופי בחום, כאילו רוקנתי לתוכי בקבוק יין משובח, והאחרים, שאותם אני מסרב להעלות אבל הם עולים מאליהם, לחצו על דפנות ראשי מבפנים.

לספר על הלילות, שנתי הקלה מחפשת תירוצים, בודק שוב שמיכתך, שטף המים בשירותים, ועדיין המחשבות בתוכי, ממלאות הגוף, עד אצבעות כפות הרגליים, כאילו הגוף נמצא שם רק כדי לקיים המחשבות.

על אמך הנתונה בסד גופה המתפורר, ודעתה המתמוססת.

על הגעגוע שלא מרפה, כאילו רק החיים שהיו היו חיים, ועכשיו נותרו רק פנקסנות ובירוקרטיה.

על רוזי שהיא הגעגוע, או הגעגוע שהוא רוזי, כמו התמזגו זה בזה.

אני יושב על המיטה שהיתה פעם שלך. היית מתכרבלת בתוכה כמו גור בתוך ערסל, באמצע המזרון הקעור מעט, מעיפה מעלייך השמיכה, אפילו בחורף, ואני בטוח שכך עשית גם כשלא גרת כאן יותר, וישנת על מזרון אחר, בדירת הסטודיו הפצפונת, היכן שהתחלת ללמד בסתיו ההוא שבו מתה רוזי. אבל מנין היה עלייך לדעת על מותה או על חייה.

כשהיית ילדה, ונהגת להתכרבל בחיקי, שאלת אותי פעם אם חייתי לפני שנולדת. צחקתי כל-כך, אם חייתי לפני שנולדת? בטח שחייתי, ועוד איך! את נעלבת וזינקת מזרועותי. "חשבתי שנולדת כשאני נולדתי," בכית.

למה אני כותב לך על חיי? שתכירי אותי ולא תחשבי שנולדתי רק כשנולדת את? לנסות לשוא להחיות הרגשות שהיו חיים כל-כך והפכו לשקופיות דוהות על מסך מוחי התשוש? אני מביט בשקופיות הללו שוב ושוב כדי לשכוח ההווה, שהופך מיד אף הוא לזכרון, אם אני רוצה בזה ואם לאו, וערימה גדלה והולכת של זכרונות מבוזבזים מצטופפת אצלי בגוף.

לפחות באלה הנחשבים הייתי רוצה לעשות שימוש כלשהו.