אסתי ג. חיים סופרת
ניצול
מאת: אסתי ג' חיים
מזה שבועיים שהיא מחפשת מישהו מתאים לערב שואה שכבר הפך למסורת בסלון שלהם. היא שאלה במשרד אם יש למישהו קרוב ניצול, שיכול לספר להם ולחוג חבריהם את סיפורו. רצוי שיהיה 'כבד', לפחות מחנה עבודה, רצוי מחנה השמדה, חשוב שיהיה ניצול שניצח את הרוע וניצל גם בנפשו, לא רק בגופו, כזה שהפך ישראלי, לא נותר זר, שהשתלב בחברה, בצבא, לא רעב ללחם, שיענה על קריטריון 'התקומה'. אף אחד במשרד לא הכיר. היה אחד, מנהל חשבונות עכברי שצייץ משהו על דודה ניצולה, אבל היא גמגמה בעברית במחלקה הסיעודית ועדיין המתינה לפסק הדין של ועדת התביעות לגבי קצבה חודשית.
לבסוף פרסמה מודעה בעיתון. דרוש/ה ניצול/ה שואה שנותרה בו שמחת חיים והוא מעוניין לספר את סיפורו בחוג הבית שלנו- "נזכור: משואה לתקומה". ארבעה ענו על המודעה. קולה של הראשונה רעד מבעד לאפרכסת הטלפון. השני חזר שוב ושוב על אותו משפט, ושכח למה התקשר. השלישית אמרה שהיא מדברת מהטלפון הציבורי במעון החוסים ב"שער מנשה". הרביעית נשמעה מתאימה. בוגרת ברגן-בלזן, איבדה את אמה ואחותה שנשלחו למשרפות, אביה נלקח על-ידי הגסטפו, היא עצמה הייתה מיועדת לכבשנים אך התחלפה עם חברתה הטובה במקרה, וכך ניצלה. היא הקיאה את נשמתה בבטן אוניה רעועה בדרך לארץ, שהתה חצי שנה במחנה הסגר של הבריטים, ומיד עם שחרורה התגייסה לצבא. שימשה קשרית במלחמת השחרור ולאחר מכן עבדה בימים כמטפלת לתינוק בצפון תל-אביב ולמדה לימודי ערב. אלמנתו של לוחם צנחנים שזכה בעיטור הגבורה, יש לה שישה נכדים, שניים בקורס טייס, והיא בהחלט מייצגת 'תקומה'. הן סיכמו על שבע בערב בסלון ביתם ששופץ אך לפני חודשים אחדים. האורחים הם חבריהם, אנשי ערכים ומוסר, שחשוב להם לעשות משהו ראוי ביום הזה.
הניצולה הקדימה והגיעה כבר בשש וחצי. כשפתחה לה את הדלת, הופתעה לראות אישה קטנה וכפופה מעט, לבושה בשמלה פרחונית דהויה שיצאה זה מכבר מן האופנה. האישה הישירה אליה מבט ואמרה, אני הדוקטור לשואה ולגבורה וחייכה קצת. היא הכניסה אותה לסלון והציעה לניצולה לשתות. הניצולה שקעה בכורסת הטלוויזיה שניצבה במרכז החדר, שלפה את ההדום בלחיצת ידית והרימה רגליה הרזות שהיו נתונות בנעליים חצאיות שחורות. היא נאנחה בלחש.
המארחת הגישה לה קפה בכוס חד פעמית. הניצולה אחזה בכוס ושאלה אם יש אולי גם איזו פרוסת לחם, סנדוויץ' עם ממרח כלשהוא, היא הגיעה היישר מהרצאה בבית-ספר, ושם לא כיבדו אותה בדבר, כך שהיא מעט רעבה. כמובן, מיהרה המארחת למטבח ושבה עם צלחת נייר עליה היו מונחות כמה פרוסות בגט קטנות מקושטות בגבינה ופלח מלפפון. הניצולה בלעה הכול וביקשה בנימוס עוד: את מבינה, לא אכלתי כל היום. היא תחבה לפיה שתי פרוסות עוגת שוקולד שהייתה מונחת על מגש, ואז נרגעה ונמנמה מעט על הכורסא. בעלת הבית ובעלה החליפו מבטים מודאגים, אבל צלצול פעמון הכניסה קטם את חששותיהם. האורחים הגיעו.
כאן המקום לומר כי האירועים החברתיים בבית הזוג היו תמיד איכותיים וערכיים. הם היו פטריוטים מאוד והאמינו בכל ליבם כי בכל אירוע יש לשלב משהו חינוכי, משהו ישראלי אמיתי, משהו עם ערך מוסף, כך שהאורחים יצאו בתחושה שלא בילו ערב סתמי בשיחות סרק ובלסו מטעמי שף ריקניים, אלא קיבלו בעת הבליסה גם ערך, כמו ציונות שאיננה מילה גסה, יהדות, או תרבות.
הסלון התמלא. חברים ומשפחה. שתי אחיותיה של בעלת הבית, כרסן מלאה בארוחת הצהריים המשובחת שנאכלה במסעדה משובחת. הם היו מוכנים למטעמי הבית, ליין טוב ולקצת שואה תרבותית שתקומה בצידה.
הניצולה פקחה עיניה הקטרקטיות והביטה באורחים שהתיישבו על הכיסאות בסלון הרחב. בעלת הבית הציגה אותה לקהל הקשוב. ניצולת מחנות, סבתא לשני טייסים. הבה ונשמע את סיפורה.
הניצולה הקטנה קמה על רגליה. היא נעמדה בעיבור החדר ושתקה. החברים שתקו אף הם בהמתנה קשובה, אוספים לתוכם את הרצינות הנדרשת, כמו גם את האמפטיה וההערכה. הניצולה שקעה שוב בכורסא. בעלת הבית הביטה בבעלה. היא דאגה. לערבים שלה מוניטין ידוע. בשנה שעברה התארח ניצול שאיבד את כל משפחתו, התחתן מחדש, הוליד ארבעה ילדים ששלושה מהם נהרגו במערכות ישראל. הוא הפך ראש העמותה למסעות זיכרון, כתב ספר בשם "דרך חדשה, אדם חדש". בתום דבריו מחאו האורחים כפיים שעה ארוכה. ימים לאחר-כך, התקשרו החברים להודות ולהתרגש עמה. אכן, הייתה לה סיבה לדאגה. אבל אז החלה הניצולה לספר.
היא סיפרה איך לקחו אותה ואת משפחתה מהבית באמצע הלילה. איך העבירו אותם לגטו. איך גררו אנשי הגסטפו את אביה ומאז לא ראתה אותו. איך אכלה מבשרו של סוס רזה שגופתו הייתה מוטלת ברחוב לצד גופות המתים האנושיים. איך הסתתרה במרתף ושמעה את שריקות הפצצות. הכול סיפרה לפרטי פרטים. ואיך הגעת לארץ? שאל אורח כרסתן, שהתמיד ללעוס כהנה וכהנה מן הכיבוד שהיה מונח על השולחן.
הגעתי אחרי המלחמה, בתחילת שנות החמישים. היא סיפרה על הריסוס נגד גזזת שריססו אותה בבואה. על השם שהחליפו- מרוזי לשושנה. על דירת חדר וחצי בשיכון עמידר בשכונה דרומית. על הפיצוי החד-פעמי המקוצץ שנותר לאחר שארבעים אחוזים מכספי הפיצויים נגזלו על-ידי עורך הדין שטיפל במקרה. על המסמך שהוחתמו עליו, ויתור על כל דרישה כספית נוספת. על בעלה שפגשה באוניה, שהיה מתעורר בלילה בצעקות, על הבת שנולדה להם, ועל הצעקות והתקפי הזעם של האב בכל פעם שנכשלה במבחן בבית הספר. על מותו בגיל חמישים וחמש מדום לב, על הבת שעזבה, הרחק ממנה, לניו-יורק. על העבודה שעבדה בה כל עוד היה בה הכוח לעבוד, אם בית במעון לילדים אוטיסטים, על הפיטורין, עשר שנים לפני צאתה לפנסיה, על דמי הביטוח הלאומי. על לחץ הדם הגבוה ובעיות הלב והסוכרת. על הלחם האחיד והאורז שאכלה בכל יום, על הרטיבות והעובש שפשו בקירות הבית, ואין לה את היכולת לתקנם. על שעות אחר הצהריים בדירה החשוכה בקומת הקרקע, שהן השעות הגלמודות מכולן. על הבת-דודה שהתאבדה כי נמאס לה ממילים יפות והבטחות שווא שלא הכניעו את האימה שבלב. האורחים זעו על מקומם באי-נוחות. בעלת הבית בחנה את פניהם, אחד-אחד. מה יאמרו לה לאחר מכן. היה ברור שהפעם נחלה כישלון נורא. היא ניגבה טיפות זיעה שנבטו על מצחה. שיסתיים הערב הזה, שתלך כבר, הניצולה טורדת השלווה הזאת, והיא תנקה את השאריות ותחשוב על ההרצאה הבאה, הרבה יותר קל להשיג מישהו ממשפחה שכולה שנושא את אבלו בכבוד. אחד האורחים שאל, ולמה לא עשית משהו למען עצמך? למה אתם תמיד כאלה כבשים? לא יכולת לחפש עבודה אחרת? לעבור דירה?
הניצולה הזדקפה מלוא קומתה הקטנה. לחרדתה ראתה בעלת הבית איך ניגשה לשולחן והחלה לערום על צלחת חרסינה מעודנת כרוכיות בצק פילו בגבינה, סלט חצילים, סלט פלפלים קלויים, לחמניות שומשום קטנות, שארית החמאה מן הקערית, פיסטוקים ובוטנים, עוגת שמרים חלווה, עוגת שמרים שוקולד, עוגיות שקדים, רצועות גזר וסלרי במטבל שום, לבנה ותותים בקצפת… את כל הכיבוד שנותר גרפה הניצולה הקטנה. על צלחתה הלך וגדל מגדל של מזון. היא החלה לאכול, כך, ניצבת במרכז החדר. האורחים הביטו בה מבועתים. פירורי עוגיות נשרו על הרצפה לצד חתיכות גזר וגוש חמאה נמרח על מרצפות השיש. פלפל קלוי חמק מן הערימה ונחת על שמלתה. פניה היו מרוחים בקצפת לבנה כזקן של סנטה-קלאוס, עגבניות שרי התנפצו על הרצפה. תראי, גברת, פתח בעל הבית שאשתו דחקה בו לעשות משהו, אך הניצולה המשיכה בלעיסתה. כשפיה עדיין מלא היא פנתה למארחת וביקשה את שכרה. ככה אוכל לקנות משהו טוב לאכול ביומיים הקרובים, צחקה.
האורחים ישבו קפואים במקומותיהם. מישהי מלמלה כי אמש דיבר ראש הממשלה בחדשות, והבטיח לתקן את העוול שנעשה לניצולים. מעכשיו יחולקו כספי התביעות באופן גורף לכ-ו-ל-ם.
אתם, יודעים, אמרה האישה בקול קטן, וניקתה את לחיי הקצפת שלה בגב ידה, אני הניצולה האחרונה.
בשעת לילה מאוחרת, בסלון הריק, רכנו בעלת הבית ובעלה ואספו את השאריות מן הרצפה.
אפריל 2012
חזק ביותר ומאד מדבר אלי. הרומנטיזציה של ניצולות השואה מתנפצת אל מול מציאות עגומה רעבה ונזקקת!! אהבתי את הסיפור מאד.
תודה על התגובה החמה. ייצגתי את אימי בפני ועדת התביעות, אסור לחכות, יש לדאוג לניצולים שנותרו מיד!
סיפור חזק, אסתי יקרה, עם עוקץ של אירוניה וביקורת יפה
והרעב הזה לאוכל
למגע לאוזן קשבת ואת האדישות השבעה של המאזינים בארץ שהניצולים מנוצלים רגשית כמונומנט בידורי תרבותי כחיות קרקס ביזאריות בסלון הבית השבע,ועשוקים כלכלית.
כמתנדבת בעמותת "עמך" למען ניצולי שואה וכחונכת קשישה ניצולת שואה ,אני יודעת מקרוב על הניצול הזה
פעם בשנה נזכרים מדליקים נר ובשאר ימות השנה שוכחים, מפקירים
ועוד מעט קט כבר לא יהיו ניצולים
לא יהיה מי שיספר לנוכח כל
המכחישים
חנה תודה על תגובתך. אני מסכימה עם כל מילה. מוכרחים להציל את הניצולים שנותרו, וכל יום של עיכוב הוא בלתי נסלח בעיני
הדיבורים גבוהה והמציאות עגומה
והאירוניה בסיפורך מצויינת !
תודה לך ריקי יקרה. הדחיפות רבה, והצביעות מכעיסה.
הסיפור, בוריאציה מוקדמת, עלה גם ב'תרבות וספרות' של 'הארץ', מדור 'הסיפור הקצר