אסתי ג. חיים סופרת

  ארוע רודף ארוע. הטלויזיה הפולנית מראיינת אותי על ספרי. על הדור הצעיר המתואר באחד מהם. על תהליכי כתיבה במדינה הנמצאת תמיד במצב חירום כלשהוא. על האלימות. בלילה, בחדר, אני סוגרת את הוילונות. לא מסוגלת להשקיף למטה על רחובות הגטו לשעבר. שני ראיונות רדיו, כל אחד של שעה בשידור חי. האחד, פאנל עם סופר גרמני, יליד 1940. ממשפחה נאצית. הוא ...

רשמים מביקור ביריד הספרים הבינלאומי בוורשה/אסתי ג. חיים לכל מקום אליו אני הולכת, אני לוקחת בקבוק חם קטן, קופסת טחינה בגלל רגישות לחלב וגבינות, ואת מזוודת הנפש בתוכה אני אורזת את מטעני הדור השני שלי, את המחשבות על זהויותי השונות, את הרצון לברוח ואת החבלים הקושרים אותי למקום הזה, לארץ. גם למלון "הילטון" בוורשה הגעתי מרוטה מלילה חסר שינה, גוררת ...

  שלום לכולם, שבתי אמש מוורשה. בעיקר פיסית. נפשית עודני שם. הביקור היה טעון, עוצמתי, אינטנסיבי מאוד  ומרתק כאחת. על הביקור בהמשך. הערב  ב18.30 יתקיים מפגש סופר בהשתתפותי בספריה בכלבו-שלום, קומה 7 . זוהי ספריה הנאבקת על קיומה. העירייה איימה לסגור אותה על אף מחאות תושבי השכונות סביב. סופרים נתבקשו להביע תמיכתם, ואני עושה זאת ומתארחת בספריה הערב. כולם מוזמנים. ...

  מחר לפנות בוקר, בשעה בה בד"כ אני הולכת לישון, אקום ואסע לוורשה, ליריד הספרים הבינלאומי המתקיים זו השנה ה53. ישראל שוב אורחת הכבוד. בד"כ איני מחבבת נסיעות והתרחקות מן הבית, אני מעדיפה את הנוף שבתוכי על פני נוף זר, ואני מעדיפה להיות סופרת כותבת על פני סופרת מעופפת, ועל-כן, איני מרבה לנסוע לירידים מסוג זה. הפעם לא יכולתי לסרב, ואני ...

הגורים נחנקו ממפת שולחן, ששכנה, מומחית לטיפול בחתולים, עטפה אותם בתוכה. מה שמוזר, שהשכנה הזאת טענה לא פעם, שעדיף להם למות,מלחיות ללא אמם, ובעברה, מסתבר בדיעבד, כמה מיתות משונות של חתולים ותוכי אחד שמת באמבטיה מיתה מסתורית. הגורים היו במצב מצוין וטופלו על-ידי ועל ידי חברה אוהבת חיות אמיתית והיו במעקב של ווטרינר שאישר שהם מתפתחים כראוי. מישהו מחברי הגדיר ...

בני חודש ימים, כבר לא יונקים. הם מטופלים בחצר הבית במסירות ככל שאפשר(אי-אפשרי לי להביאם הביתה בשל אלרגיה קשה של בני) אבל זקוקים בדחיפות לחום ובית. הלב יוצא אליהם.

לא סיפור שואה ישיר. מתוך קובץ הסיפורים "רקדנית שחורה בלהקת יחיד"/הספריה החדשה 1997 רחוב גאולה 20 א" / מאת אסתי ג. חיים   כשצלצלה סבתא לדירתי השכורה והודיעה לי שאלוירה טנטי מאושפזת בבית-חולים בתל-אביב, נסעתי לשם מיד. היה צפוף באוטובוס. אנשים מיוזעים נדחקו בין ילדי בית-ספר שחגגו את חירותם בקולניות. שני  ספסלים לפני ראיתי פתאום את הילדה שהייתי, יושבת זקופה ...