רשמים מביקור בפולין-חלק א'

רשמים מביקור ביריד הספרים הבינלאומי בוורשה/אסתי ג. חיים

לכל מקום אליו אני הולכת, אני לוקחת בקבוק חם קטן, קופסת טחינה בגלל רגישות לחלב וגבינות, ואת מזוודת הנפש בתוכה אני אורזת את מטעני הדור השני שלי, את המחשבות על זהויותי השונות, את הרצון לברוח ואת החבלים הקושרים אותי למקום הזה, לארץ.

גם למלון "הילטון" בוורשה הגעתי מרוטה מלילה חסר שינה, גוררת אחרי מזוודת ענק, כמעט כגובהי, בתוכה ארזתי את בגדי הקיץ ובגדי החורף- מוכנה לכל מזג אויר. מבעד לחלונות שהקיפו את החדר חמישה כוכבים שלי נשקפו בניינים גבוהים, אתרי בניה ובנין או שניים מוזנחים למראה, אדומי לבנים מימי המלחמה. המלון נמצא בשטח הגטו. לא נותר ממנו הרבה, אבל הדמיון מחזיר לרחובות הרוחשים אי-שם למטה, אל היהודים הלכודים, אל השמיים השחורים משריפה- אל הגרמנים המחופשים במדיהם, צולפים ביהודי שחוצה את הכביש להנאתם.

תמיד קשה לי לנסוע. אני מאמינה, כפי שאמרה פעם אידה פינק, שאיני זקוקה לנוף. הנוף נמצא בתוכי. ואכן, גם כשהסכמתי להשתתף ביריד הספרים הבינלאומי בוורשה, שישראל היתה אורחת הכבוד שלו, הנוף נותר עצור בתוכי, נוף הבית בארץ, ונוף בית אבי, שהיה ילד גטו בבודפשט.

ידעתי שאני "דור שני" רק מגיל שמונה-עשרה. הורי היו ילדים קטנים, ואימצו את התרבות הישראלית, אם-כי דיברו את שפת אמם, ואף אני דיברתי את שפת הסבתות שלי, הונגרית. סיפורי שואה משכו אותי בקסם נורא מגיל צעיר בהרבה. קראתי כל מה שמצאתי בספריה העירונית: ק-צטניק, מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, הכל. שואה עבורי היה קודם כל- גטו וורשה. ואושוויץ. ופולין.

מצאתי פולין חדשה. עשויה טלאים-טלאים. עיר עתיקה שחרבה עד היסוד, הפכה לעיר עתיקה מחודשת ומשוחזרת. הבתים המשוחזרים עד דק מזכירים לי את דיסני וורלד. שעשוע לתיירים. אזור הגטו נמלא רבי קומות עשויים זכוכית וברזל, מטפסים אל השמיים. מגדל מלון במקום בנין היודנרט, שם התאבד ראש היודנרט. מגדל של חברת סלולר במקום בית הכנסת הגדול שחרב עד ליסוד. בין לבין כתמי פארקים, שיכונים סובייטיים וטלאי חומת הגטו שנותרו, ממש בחצר שיכון הרכבת החדש. האנדרטה על קבר האחים של מ. אנילביץ" ולוחמי מרד גטו וורשה, בבונקר בו שהו ונהרגו, נמצאת כמעט בחצרו של בית דירות. כך גם הכיכר ממנה נלקחו שלושת אלפים יהודים מידי יום, האומנשפלאץ. דווקא העובדה שלא הוקדש והוגדר מקום אחד מנותק לזכרון, אלא הוא חי בין הבתים, המסעדות, הכיכרות, גרם לי לחולשה ומחנק.

יריד הספרים מתקיים בהיכל התרבות הענק שהוריש המשטר הסובייטי לפולין. הפולנים אינם אוהבים את הבניין הזה. הוא טעון מידי בעבורם. היום הוא משמש כאכסניית תרבות. סינמטק, אולמות למחול, מועדן ריקודים נחשב, ועוד.

מיד עם הגיעי לוכדת אותי עיתונאית זריזה, ולפני שאני מספיקה לחשוב, היא חוקרת אותי. איך אני מגדירה את הצעירים בארץ היום. האם הם מרגישים יותר יהודים או יותר ישראליים. השגריר, דוד פלג מדבר על חלון לספרות ישראלית. הוא מאמין בתרבות כגשר להבנה. מתעקש להזמין שחקנים, סופרים ומוסיקאים,  כדי שידברו בשפה הבינלאומית היחידה שיש. הביתן הישראלי רחב ומרווח. ספרים בעברית ובאנגלית בויטרינות. לראותם בלבד. דוכן מכירה בצד. במה קטנה ועליה ספת עור, כסאות לקהל. כאן אשב בעוד יומיים ואדבר לקהל פולני, צעיר ומבוגר. אספר על ההורים שעברו את השואה כילדים בבודפשט. על הסיור בשרידי הגטו. על הכתיבה המחברת בין פערים תרבותיים, מפני שהמשותף, האנושי, האוניברסלי, רב מן השונה. אדבר על רגשותי האמביוולנטיים לגבי העיר הזאת, האירופאית, המתפתחת כמו בהילוך מהיר וגבוה, כמעט כמו תל-אביב. אדבר על האמהות הפולניות שחיפשתי, אך כנראה שכולן נמצאות בארץ. שם, בוורשה פגשתי נשים יפות ואסרטיביות, חכמות וסקרניות. בתום דברי מול קהל הולך ורב, עולים אלי, אל הבמה עשרות בני-אדם. צעירים ומבוגרים. מבקשים שאחתום להם על דפים ובהם כמה מסיפורי. מישהי, נרגשת מאוד מבקשת סליחה. היא לא רוצה שאהיה עצובה. פולין אינה מה שהיתה אז, היא מבטיחה לי. פולין ואנשיה אחרים היום. זה לעולם לא יקרה שוב.