רשימות מפולין-המשך

ארוע רודף ארוע. הטלויזיה הפולנית מראיינת אותי על ספרי. על הדור הצעיר המתואר באחד מהם. על תהליכי כתיבה במדינה הנמצאת תמיד במצב חירום כלשהוא. על האלימות.

בלילה, בחדר, אני סוגרת את הוילונות. לא מסוגלת להשקיף למטה על רחובות הגטו לשעבר.

שני ראיונות רדיו, כל אחד של שעה בשידור חי. האחד, פאנל עם סופר גרמני, יליד 1940. ממשפחה נאצית. הוא מדבר על החינוך הגרמני הנוקשה. על החינוך לצייתנות. מנסה להסביר איך קרה שעם שלם יצא מדעתו במשך השנים האפלות ההן. אני מדברת על "חיינו השניים", רומן שכתבתי ע"פ יומניו של אבי. גם אני מנסה להבין איך קרה שעם שלם נרצח בידי עם אחר, בקור רוח, בהמתה מבוקרת. הסופר הגרמני סובל. כל חייו הוא מנסה לכפר על מעשי הוריו. אני מקשה ושואלת אותו האם חינוך לצייתנות יכול לגרום לבני אדם להפוך לרוצחים. המראיינת הפולניה מסמנת לי באגודלה. היא מרוצה מהקשיים שאני מערימה על הסופר הגרמני. בתום הראיון הוא לוחץ את ידי. איש מבוגר וחביב מבט. הוא מדבר על תיקון דרך התרבות.

אני רצה לראיון רדיו נוסף. שוב בשידור חי. האולפן נמצא במבנה מודרני יפה, בשכונת וילות מהודרת שלא נהרסה, מפני שישמשה מפקדה לגסטפו ומגורים לקצינים הגרמנים.

המראיין הכין שעורי בית. הוא שואל אותי שאלות קשות. לרגל 60 שנה למדינת ישראל, מה משותף לי, לאתיופי בשכונת מצוקה בבאר-שבע, ולעולים הרוסים המתבדלים? מה דעתי על ההיסטוריונים החדשים, על הכיבוש? האם דעות כשל ההיסטוריונים החדשים יכולות להזיק למדינה? ועוד ועוד. אני בתפקיד 'אשת רוח'. מחברת בין תהומות חברתיים ופערים תרבותיים באמצעות הספרות. מדברת על דמוקרטיה ועל שרק כך, שלא מתעלמים מן העבר, יש סכוי לשינוי.

אני עייפה מאוד. בכל-זאת אני שותה תה ואוכלת עוגת תפוחים נימוחה עם גלידה וקצפת בחברת המתרגם שלי ודובר השגרירות, מיכאל סובלמן. מיכאל הוא וירטואוז לשוני. תזמורת של איש אחד. תוך כדי תרגום הוא עונה לשיחה בטלפון הנייד שלו, המצלצל תמיד באמצע ראיון. הוא לוחש על אוזני את המשפטים המתורגמים מ'פשה' ו'סקי' לעברית מסוקסת וחדה. מתרגם מפולנית. מגרמנית. אנחנו מדברים כמעט ביחד. יוצרים קצב הרמוני משתי שפות. לפעמים שלוש.

אנשי השגרירות מפנקים ומעודדים. מעניקים תחושה בטוחה יותר בעיר המתעתעת הזאת, שישי בה ערבוב אינטנסיבי בין עבר להווה.

פאנל של כל הסופרים- אלונה פרנקל, יוסי אבני-לוי, גיל חובב, המשוררת ליאת קפלן, לשק- אנא אל תבקשו ממני לכתוב את שם משפחתו- מתרגם מחונן, שסיים בימים אלה את תרגום ספרו של א.ב. יהשוע- מר מאני. הפאנל מתרחש במפקדה הגרמנית בגטו. המבנה נותר שלם. הם לא פגעו במפקדה שלהם. במרתף מתאסף קהל רב. לא יהודים. הרבה צעירים. המקום משמש היום בית-קפה חינני המארח ארועי תרבות ישראליים ויהודיים.

המנחה מבקש מאתנו לספר על המקומות מהם אנו כותבים. גם הוא שואל אם אנו מרגישים יהודים או ישראליים. אני אומרת שאני קודם כל אדם, אחר-כך אשה, ישראלית ויהודיה. שאני לא ממש אוהבת את החלוקה הזאת. כנראה שהיהודיות זורמת בדם. לא מרגישים אותה, כשם שאיני מרגישה את הטחול שלי. בארץ אין צורך לחוש יהודי כל רגע ורגע.  אבל שם, נוכח בית הכנסת היהודי היחיד ששרד ואף שופץ, אני מרגישה כאב חד ופתאומי בשורש. לא מסוגלת אף להסביר זאת. אין לזה קשר לדת. רק לעובדה שאני מגלה בכל ביקור בחוצלארץ שלא היינו הילדים המקובלים אף-פעם. היינו הילדים שהתעללו בהם. הילדים שמותר היה לעשות להם הכל בלי להענש. לא נעימה לי התחושה הזאת. ומצד שני, ישבתי שם, באולם הצר של מרתף המפקדה הגרמנית בגטו וורשה, מול הקהל שגדש את המקום, והרגשתי איך אני הופכת פתאום לילדה המקובלת. הילדה שכבר אי-אפשר להתעלל בה. עוד ראיון רדיו- לתחנה דוברת עברית. אני נשאלת האם יש סיכוי לגשר על העבר. אני עונה שאולי באמצעות התרבות. הספרות, יותר מכל דבר אחר, גורמת לנו לגעת בזולת. להראות ולראות את האנושי, לא הפוליטי או הצבאי. כך גם בארץ, במפגשים עם סופרות פלשתינאיות. אנו קוראות זו את זו. כדי לראות את האדם. לא את הסטריאוטיפ או התדמית. כדי לגעת בסבלו של האחר. רק כך אפשר לתקן משהו. אולי.

פאנל נוסף. ראיון טלויזיה נוסף. מבקשים ממני ומגיל חובב לספר בדיחות על פולניות. אני נזכרת רק באחת. מלוכלכת. אני  מזהירה את המראיינת שמדובר בבדיחה גסה. היא רוצה שאספר בכ"ז. אני מספרת. אשה פולניה עושה סקס עם בן זוגה. היא מחייכת ואומרת לו, הנה, אתה רואה, בכל-זאת יש בי משהו טוב. כן, הוא עונה לה, עוד חמש דקות אני מוציא אותו… לא נתקלתי בנשים 'פולניות' מהסוג הזה. כולן נראו לי חביבות ומלאות אהדה.

מוצאי שבת נותרתי לבדי פתאום. למרות החרדה המתעוררת לקחתי מונית ונסעתי לעיר. במועדון 'מיראז" היתה אמורה להיות מסיבה לכל אנשי היריד מ29 מדינות. לא היה שם איש כמעט. הערב ירד ואני לבדי מחוץ לגטו. התקשרתי ליוסי ולמיכאל. יוסי ולוקאס בילו במסעדה. הם הציעו שאגיע לשם במונית, ניפגש עם מיכאל ונלך למסיבה אחרת. רבע שעה ישבתי קפואה במונית שחצתה את הרחובות הרחבים, ונסעה ונסעה. יד שמאל נרדמה וגם הנשימה הפכה כבדה מעט. אבודה בוורשה בערב. אורות המסעדה החמימים ואדניות פרחים אדומים הרגיעו את הפחדים שהפכו מזמן גנטיים. ירשתי אותם מכל יהודי פולין ובודפשט וגרמניה. יוסי, לוקאס, מיכאל ואני מתפקעים מצחוק. מוסיקה עליזה מתנגנת. האוכל טוב.

הפולנים, כך מספרים לי, מתגעגעים ליהודים שלהם. מ3.5 מליון יהודים לא נותר כמעט איש. התרבות היהודית היוותה חלק חשוב מן התרבות הכללית. ברחבי פולין מבטאים את הגעגוע הזה באמצעות תחרויות סיפורים יהודיים, קונצרטים של מוסיקה יהודית ועוד ועוד. הם מרגישים כאב במקום הריק של הזרוע הכרותה. עוד מספרים לי כי פולין מלאה יהודים מומרים. כאלה שאומצו ע"י משפחות נוצריות וגדלו כקתולים. יעקוב פינקלשטיין, נספח התרבות סיפר על אשה שהותירה מכתב לאחר מותה, ובו גילתה לבעלה וילדיה על יהדותה. בעלה הליט פניו בידיו. למה לא אמרה לי, התייפח, אז יכולתי לספר לה שגם אני יהודי…

אני מתארחת במסיבת יום-הולדת של עיתונאית וחברה, פסיכיאטר ידוע. רבים מן האורחים משוררים וסופרים. האווירה ןמזג האויר הנעים שהתמזלנו בו מזכירים את תל-אביב. הם יודעים לא מעט על ישראל, הפולנים. רבים מן האורחים הלא יהודים במסיבה, ביקרו בארץ. הם סקרנים להכיר את היהודי החדש, זה שהפך ישראלי. הרי בעבר הכירו רק את היהודי הישן, שאיננו עוד.

באחד הימים הראשונים מגיע בחור צעיר, שרשרת עם מדליון של צלב על צווארו. הוא רוצה לקנות את ספרי האחרון 'שלושתם' בעברית. הספר לא למכירה אומרים לו. הוא נעול בארון זכוכית. מישהו הציע שיחזור ביום האחרון של היריד. אולי יצליחו לקבל אישור ולמכור לו את הספר. הבחור אכן מגיע ביום האחרון. הוא מחכה. יש לו זמן, הוא אומר, ומתעקש לקנות את הספר. בסופו של היום האחרון פתח מתיאוש את ארון הזכוכית ושלף משם את 'שלושתם'. מכרתי את ספרי הראשון על אדמת פולין בשלושים זלוטי.

אני אורזת את מזוודת הענק. את ארבעת הספרים שהבאתי, ליתר בטחון, אולי המכון לתרגום לא ישלח די ספרים, איני לוקחת חזרה. כל הארבעה נעלמו, נגנבו כנראה. גיל חובב אומר שזאת מחמאה. אני משליכה פנימה את הבקבוק החם. קופסת הטחינה המרוקנת מוצאת דרכה לפח. את מועקת הדור השני, לבטי הזהות שלי ואת הרצון לברוח אני נוטלת עימי בתיק הצד. בשיקוף הבטחוני לא מבחינים בהם. הם רואים ואינם נראים.

קו החוף של הארץ. מן הים רואים עד לבנון.