סיפור קצת ארוך מתוך 'רקדנית שחורה בלהקת יחיד'

לא סיפור שואה ישיר. מתוך קובץ הסיפורים "רקדנית שחורה בלהקת יחיד"/הספריה החדשה 1997

רחוב גאולה 20 א" / מאת אסתי ג. חיים

כשצלצלה סבתא לדירתי השכורה והודיעה לי שאלוירה טנטי מאושפזת בבית-חולים בתל-אביב, נסעתי לשם מיד.

היה צפוף באוטובוס. אנשים מיוזעים נדחקו בין ילדי בית-ספר שחגגו את חירותם בקולניות.

שני  ספסלים לפני ראיתי פתאום את הילדה שהייתי, יושבת זקופה במושב ליד החלון, מביטה החוצה בעיניים קרועות. שעתיים קודם לכן העמיסה אותי סבתא הנרגנת על האוטובוס לתל-אביב, שיצא כל בוקר בשעה שבע אפס-אפס מהתחנה במרכז.

בקיץ היה מצבה של אמא מחמיר. היא היתה מתכנסת במיטתה, מגיפה את התריסים ומסרבת לצאת. כל עיתותיה של סבתא הוקדשו לטיפול בה. ואני הייתי נשלחת לבלות את החופש הגדול בבית ברחוב גאולה 20 א", בתל-אביב.

סבתא נתנה בידי את תיק ה"סקאי" החום, ואמרה לנהג ספק בגרמנית, ספק בהונגרית, ספק בעברית, "הילדה הזאת נוסעת לבד, היא צריכה לרדת בתחנה המרכזית ולקחת אוטובוס 17 לרח" אלנבי." הנהג הנהן, מזרז את הנוסעים לעלות. התישבתי מאחור ונפנפתי בידי לסבתא שצעקה, "תמסרי לאלוירה טנטי ואלברט באצ"י שכאן הכל בסדר." אחר כך פנתה לחזור הביתה, לטפל באמא הסגורה בחדריה. 

כל הדרך דהרו הבתים והעצים לאחור, ואני ספרתי מ-3000 עד-0  וחשבתי מתי כבר נגיע. במבואות תל-אביב הבטתי מוקסמת במפלצות העיר הגדולה. המון המכוניות והבניינים הגבוהים האטו ריצתם לאחור, והחלו בריצה לפנים. "תחנה מרכזית" הכריז הנהג, ואני ירדתי במלבן הפתח ופניתי מיד לתחנה של  אוטובוס מספר שבע עשרה. חציתי את התחנה המרכזית חירשת לקולותיה, למרות שרציתי "ווימפי" בחנות ממול, או גלידה אמריקאית בשני צבעים, שיצאה ממכונת-פלא בדוכן מעבר לכביש. וכבר היה האוטובוס בתחנה, וכבר הייתי בדרך לבית ברחוב גאולה. ליתר ביטחון אמרתי לנהג "אלנבי פינת גאולה" והוא ענה  בקול חד-גוני, "שלוש תחנות." ספרתי את התחנות בשקט, מסתכלת על נפלאות רחוב אלנבי ההומה, שהוא הרבה יותר רחב וגדול מרחוב "הרצל" שלנו, ויש לו באמצע הכביש נקודות כסף עגולות שמקשטות אותו והופכות אותו למלכותי, כמו אביר עטור שריון.

                                   *

נהגתי לחצות את המנהרה של רחוב אלנבי בריצה, פחדתי שמישהו יזנק מבין הצללים  ויחטוף אותי,  ואלוירה טנטי ואלברט באצ"י יחכו  לשוא.

ראיתי את הילדה שהייתי פוסעת במורד המתון של הרחוב, מביטה בפיסת הים המבצבצת בקצהו, ילדה בחצאית פרחונית וחולצה רקומה, ותיק "סקאי" חום, מטה בכובדו את משקל גופה לימין.

במרפסת מגודרת ברזל מסורג כבר עומדים אלברט באצ"י ואלוירה טנטי ומנפנפים בידיהם כמשוגעים. אני נכנסת לחצר המאובקת, שרק כמה שיחים חסרי שם, עטויי פרחים סגלגלים, מבצבצים בה ליד בלוני הגז, ועולה במדרגות הבטון הישנות, גומעת אותן שתיים שתיים,  התיק נגרר מאחורי, משמיע קול עמום בהתקלו במדרגות. אני נאחזת במעקה העץ הרעוע, מקולף הצבע, ועל דלת העץ הגדולה, שחלון קטן מחופה וילון קבוע בה,  נוקשת כמה נקישות זעירות, בלתי נשמעות. האצבעות שלי דקות, והעץ של הדלת קשה. בטרם סיימתי לנקוש, נפערת הדלת, אלברט באצ"י ואלוירה טנטי מזנקים עלי, אלברט באצ"י מניף אותי באויר, ביחד עם התיק, ואלוירה טנטי מכסה את לחיי בכתמי אודם קטנטנים דמויי לב, כצורת פיה. אחר-כך היא אומרת בקולה הפעמוני, "קודם-כל לאכול." אני לא רוצה לאכול. "את ניראית כמו מקל." היא קובעת, ומושיבה אותי ליד השולחן הגדול בחדר שכל קירותיו חלונות ממוסגרים עץ צבוע תכול, ורואים בעדם את  גגות הסביבה, וקצת גם את הים.

אלוירה טנטי מניחה לפני צלחת חרסינה מצויירת שושנים ורודות, ובה בשר צלוי, ותפוחי אדמה ארגמניים מפפריקה, ומצווה: "תאכלי, אחרת לא נספר לך על ההפתעה שיש לנו בבית" הם עומדים מאחורי, מחייכים חיוכים מסתוריים, כמו זוג מכשפים שליחששו קסם נפלא והם מצפים לתוצאותיו. אני נוגסת בפיסות הבשר הרכות. אלוירה טנטי לא מרפה, "עוד חתיכה אחת, ודי." אלברט באצ"י מעיף בה מבט שהופך מרך לנוקב ואומר "שתאכל כמה שהיא רוצה, אסור להכריח ילדים לאכול." היא משיבה לו מבט נוקב משלה ואומרת  בקול פעמוני צורם מעט, "מאיפה אתה יודע מה עושים עם ילדים, אלברט? מתי בפעם האחרונה היה לך ילד?" אני בולעת במאמץ את פיסת תפוח האדמה האחרונה ואומרת בחיוך מאולץ מאוזן עד אוזן, כדי להרגיע את שניהם, "האוכל היה כל-כך טוב, שאני שמחה שגמרתי הכל." ואז מוזגת לי אלוירה טנטי תרכיז חום לכוס גבוהה, ומוסיפה עליו מים. אני שותה, משקה מתוק כדבש, אך אינו דבש, ואינו פטל. משקה סודי של אלוירה טנטי.

הם שוב מחייכים, ומובילים אותי במסדרון הארוך, שהרבה דלתות קרועות בקירותיו, ומאחוריהן חדרים קטנטנים, דמויי סלון. בכולם ספה וכורסאות, ומרצפות דמויות שטיח, וספרים וארונות כבדים צופני סודות. בחדר אחד כזה ישנה אלוירה טנטי, ובאחר אלברט באצ"י. כנראה שהם ישנים לחוד כדי לא לבזבז את החדרים, אני חושבת.

בפינת המסדרון, ליד דלת חדר האמבטיה, על הרצפה המצויירת, מונח צב קטן, תינוק, משובץ שריון, ולידו עלה חסה ושלולית. "הוא שוב עשה לנו פיפי, הצבון הזה." אומר אלברט באצ"י במעין תוכחה. "לא נורא, ננקה עוד פעם." עונה אלוירה טנטי, ממהרת לאמבטיה וחוזרת עם סמרטוט. הצב הקטן מתכנס בשריונו. אני מתכופפת אליו ומלטפת אותו באצבע. "צריך לשים לו חיתול" צוחק אלברט באצ"י ושואל מה אני רוצה לעשות, ואני כמו תמיד רוצה לראות תמונות. אנחנו נכנסים לאחד החדרים הזעירים, דמויי חדר האורחים. אלברט  באצ"י שולף מהארון המון אלבומים ישנים, שחורי דפים, שהתמונות מודבקות בהם בנייר דבק שקוף. הוא מתיישב בכורסא ואני על ברכיו, כפות ידיו הגדולות עוטפות את גופי כתמנון. מפעם לפעם אני נוגעת בפניו הדוקרים מזיפי זקן בלתי מגולח, ואלברט באצ"י מגיב בהרכנת ראשו אלי, וכששפתיו מרפרפות על לחיי, הוא לוחש לי "הנה לחי חלקה, לא כמו שלי." ואחר-כך כמו מתעשת שואל במהירות, "מה עם התמונות? את כבר לא רוצה לראות?" ופותח בהחלטיות את האלבום הראשון בערימה. אני צופה כמוקסמת בתמונת אימי כשהיתה קטנה, מושיטה יד אחת לסבתא, ויד אחת לאלוירה טנטי. ואחר-כך תמונת אימי כשהיתה נערה, ונראתה כמו כולם, אפילו חייכה, וסבתא כרגיל לצידה, צעירה בהרבה, אך הבעתה נרגנת כבר אז. ותמונתם של אלברט באצ"י ואלוירה טנטי מיום חתונתם. היא לבושה בשמלה ארוכת שובל, מבטם מלא תקווה, והם צוחקים, כמו מתעלמים מהוראותיו הקפדניות של הצלם. ותצלום של סבתא וסבא ביום נישואיהם. סבא עומד על שרפרף כדי שיגיע לגובהה של סבתא, והיא מביטה היישר לפנים בפנים נטולי הבעה.

"אלוירה ואלברט התחתנו מאהבה" אמרה פעם סבתא ונאנחה. "ומה זה עוזר להם, אה? ילדים יש להם? מה שוים החיים בלי ילדים?" רטנה ונכנסה לחדר החשוך שאמא שוכבת בו.

סבתא לא התחתנה מאהבה. "אנשים לא חשבו אז על אהבה, היתה תקופה קשה." השיבה לשאלותי בפנים מכורכמות. "עכשיו מספיק עם השאלות, צריך לגמור לבשל!" סבתא כל הזמן בישלה. בהפוגה קצרה היתה קוראת לי ולסבא לאכול. סבא ישב כתמיד בכורסא, עיניו זגוגיות, מבטו נעוץ באגרטל הריק על השולחן לפניו. "אולי הוא כבר מת" חשבתי בכל פעם מחדש, וניערתי את כתפיו. הוא היה מזדקף ככל יכולתו, גבו כפוף מפציעה שנפצע עוד במלחמת העולם הראשונה. "עוד פעם עוף" היה ממלמל. "מאז שהתחתנתי בטח אכלתי ארבעים לולים לפחות." "לא מוצא חן בעיניך, תבשל בעצמך!" צעקה סבתא, מניחה על מגש צלחת מלאה מזון ומכניסה אותה לחדר של אמא, תוך שהיא אומרת  "נראה כמו גוויה, אבל הלשון חדה כמו סכין גילוח." אחר-כך הייתה  מוציאה את הצלחת מלאה כשהייתה. פעם ביקשתי להכניס את המגש בעצמי. "זה לא בשבילך" אמרה סבתא, אבל אני רציתי. היא נופפה בכף ידה בתנועה של ייאוש או ביטול, "מילא, תיכנסי לשם, פעם הרי תצטרכי לראות אותה." אמרה. נכנסתי לחדר, נושאת את המגש העמוס בזהירות, עיני מתרגלות לאפילה. הבחנתי בשרטוטי גופה המטושטשים מבעד לשמיכה, ראשה נשען על כרית גדולה, עיניה בוערות בארובותיהן השחורות. הנחתי את המגש על השידה לצידה ונזכרתי ב"פוליאנה," ספר שאהבתי. מסופר בו על ילדה שתמיד מצאה סיבה לשמוח, ועל אשה חולה שהיתה רבוצה במיטתה, אפופה באפילת חדרה, וכיצד פתחה פוליאנה  את החלונות אגב פטפוט עליז, וריפאה את האשה מחוליה, חושפת אותה לאור היום. לא יכולתי לפתוח בפטפוט עליז, היא שכבה שם ושתקה כל כך שנבהלתי. אבל אזרתי אומץ ופתחתי את החלון לרווחה. זהרורים של שמש  פרצו לחדר, מציפים אותו כמו צחוק מתגלגל. הספקתי לראות את לובן פניה, ושיערה הסתור על הכר, כשפערה פיה בצעקה נוקבת שנשמעה כמו יללתם של התנים בלילה בואדי. אחוזת אימה נמלטתי מהחדר. סבתא חיכתה בחוץ וציקצקה בלשונה. היא חמקה פנימה, מחשיכה הכל שוב, ועוד שעה ארוכה נשמעו מלמולי ההרגעה שלה. ישבתי במטבח ליד סבא הבוהה, וניסיתי לחשוב, בדומה לפוליאנה, על סיבה כלשהיא לשמוח.

"מה שלום אמא?" שואלת אלוירה טנטי שנכנסת חרש לחדר, ואני עונה "בסדר." הם מחליפים מבטים מעל ראשי, כאילו אני לא רואה, ואחר כך אומר אלברט באצ"י דבר מה בגרמנית, מפני שהוא בא בעצם מברלין, ולמד הונגרית מאלוירה טנטי, ולמילותיו המתנגנות מתגנב לפעמים שמץ מבטא גרמני נוקשה.                 

בערב, כשאלברט באצ"י היה הולך לעבודה שלו כמלצר באולם חתונות ליד התחנה המרכזית, היתה אלוירה טנטי אוחזת בידי ומובילה אותי לחדר אפלולי אחר ובו ארון כבד, נעול. היא היתה פותחת במפתח גדול את דלתות הארון, ושולפת מתוכו שמלות מופלאות עשויות טול ותחרה. המון "מלכות אסתר" לבנות, אוריריות ככנפי פרפרים, ומעילי קטיפה כהים. היינו מתחפשות וחובשות את כל הכובעים, ומתהלכות בחדר כאילו אנחנו אורחות בנשף של לכלוכית, עוטות הבעות רבות חשיבות. לסוף הותרתי את השמלה האהובה עלי ביותר. עשויה טול צהוב כקרני שמש, שמלתה של פיה. ובשמלה הזאת הייתי מהלכת על בהונותי, ומנופפת בזרועותי כבכנפיים, כי פיות הרי יודעות לעוף.

אלוירה טנטי אספה אותי אל גופה העטוף רדידים רכים, קירבה את חוטמה אל פני ורחרחה אותי כאילו היתה חתולה שמרחרחת את גורה, ולחשה לי בקול מצטרד, "לי יכלו להיות ילדים, את יודעת. לא אצלי הבעיה. אבל בחרתי להשאר איתו. הוא בעצמו מתנהג לפעמים כמו ילד. מה את חושבת שהיה עושה בלעדי? אבל לפעמים אני רוצה…" היא לא סיימה את המשפט ואני שאלתי בנימת קול בוגרת ככל יכולתי, "מה היית רוצה אלוירה טנטי?" היא צחקה  וענתה , קולה הפעמוני מצטלצל, "הייתי רוצה שתישארי אצלי תמיד."

מאוחר בלילה, במיטה שהכינה לי אלוירה טנטי בתוך שתי כורסאות מחוברות, כדי שלא אפול מאחת הספות בשנתי, הבטתי בפסלוני החרסינה שעיטרו את הארון, מוגנים בדלתות זכוכית מצוירות, ותהיתי האם מיום זה והלאה יהיו פסלוני החרסינה הללו חלק מנוף חדרי, ולעולם לא יבקש אף-אחד בבית בחיפה שאשוב. בתוך הדמדומים של טרם שינה שמעתי את המפתח של אלברט באצ"י סב בחור המנעול, ואת צעדיו, חרישיים אך כבדים על המרצפות, ואחר-כך את קול מלמוליהם המתערבבים, נשמעים כמו התנצחות חרבות שניטל מהם קולם, והייתי לוחשת לצב הקטן שנחבא בפינת החדר, "הם התחתנו מאהבה, זה ידוע במשפחה שלנו ש ה ם התחתנו מאהבה."

בבקרים הקודחים מחום הייתי יורדת לחצר המאובקת ומשחקת שם עם רותי ובטקי, חברותי הטובות ביותר. הן היו מעופפות מולי באויר ההביל, ומשוחחות על ארץ החתולים המופלאה, זו שכל חתולי האשפתות יגיעו אליה, כי סוף סוף יש להם ארץ משלהם. רותי ובטקי, שרק אני יכולתי לראותן, אמרו שצריך להציץ לכל פחי הזבל בסביבה, ולהודיע לחתולים על המסע הקרוב לארץ המובטחת.

בצהריים הייתה אלוירה טנטי יוצאת למרפסת וקוראת לי לעלות, כמו שאר האמהות בסביבה, ואני הייתי אומרת שעוד לא הספקנו להודיע לכל החתולים הודעה חשובה במיוחד, והיא היתה מרשה לי להשאר בחצר עוד קצת.

                                 *

פעם אחת, בלילה, סב מפתחו של אלברט באצ"י בחור המנעול. אני התהפכתי על משכבי הצר בין שתי הכורסאות. פסלוני החרסינה הפחידו אותי במבטיהם הקרים. "אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה" המילים התדפקו על עורקי, הולמים בדופק ליבי שהפך פרוע יותר ויותר. רצתי יחפה על הרצפה המצוירת, ולאורך המסדרון הארוך, אל בין זרועותיו של אלברט באצ"י. "אני רוצה לראות תמונות." לחשתי בלי נשימה. "עכשיו?" תהה אלברט באצ"י מתנודד מעט. הנהנתי, "עכשיו." הוא שלף מכיסו שקית ניילון מלאה פטיפורים מעוכים שנותרו מהכיבוד באולם החתונות, ולקח אותי בידי ל"סלון" של אלבומי התמונות. "קודם תאכלי." אמר. טרפתי את הפטיפורים בחגיגת זלילה פרועה, שהחליפה את הפחד והגעגועים. קרם השוקולד  ניגר על סנטרי. אלברט באצ"י התכופף פתאום, וקירב את פני לפניו. הוא ליקק בלשונו את שארית הקרם. אחר-כך אחז בי והושיב אותי בחיקו. "סוף סוף נרדמה פעם אחת, לא מחכה לי כמו עיט." מלמל. "את יודעת?" הוסיף, לוחש מילותיו על אוזני, "לי יכלו להיות ילדים. לא אצלי הבעיה. עם אשה אחרת יכלו להיות לי עשרה! אבל את מתארת לעצמך מה תעשה בלעדי? אני אתה וזהו זה. ככה החיים האלה." הוא נאנח, ובזרוע אחת שלף את אלבומי התמונות מהארון. ידו השניה ליטפה את לחיי, וירדה במורד צוארי. "את הילדה שלי" מלמל לתוך פני. אלבומי התמונות נשמטו ארצה. כרכתי זרועותי סביב גופו הרחב. "אני רוצה להיות הילדה שלך אלברט באצ"י." הוא טמן את ראשו בחיקי הילדותי, אצבעותיו טורפות את עורי, מעלות בו כתמים אדומים. "תהיי הילדה שלי," לחש, נשימתו מתלעלעת. פיו שהדיף ריח חריף רפרף על עיני. הריח  לא הפריע לי. הייתי מוכנה להשאר בבית ברחוב גאולה ולהיות הילדה הקטנה של אלברט באצ"י תמיד. "אני אוהבת אותך נורא." לחשתי על אוזנו. ידיו, בתנועות מגומגמות, החלו פורמות את כפתורי הפג"מה.   "מתי חזרת?" עלה קולה של אלוירה טנטי מפתח החדר, חד וקשה. "ואת ילדה, לכי למיטה שלך, מיד!" הוסיפה בלי לחכות לתשובתו.  החלקתי מבין זרועותיו וחזרתי אל בין הכורסאות.

כששכבתי עטופה במצעים הקרים, יכולתי לשמוע את צעקותיו החנוקות של אלברט באצ"י, וקול כלים נשברים. מילים קטועות אחדות, שאמרה אלוירה טנטי גרמו לי להבין במטושטש, כי אינה אוהבת אותי יותר, משום שאלברט באצ"י אהב אותי יותר מידי. שכבתי כמאובנת, מנסה, בדומה ל"פוליאנה" לשמוח על הדלת הסגורה החוצצת ביני לבינם.

בבוקר כשחיפשתי את הצב התינוק, ועלה חסה בידי, אמרה אלוירה טנטי סתמית, פניה חדות, כאילו פוסלו מחדש באבן, "אין לך מה לחפש יותר. הורדתי אותו למטה אתמול בלילה. המקום שלו בחוץ."

                              *

לא ביקרתי אותם שנים. בחופשים נשארתי בבית עם סבתא. אמא היתה כבר נעולה במקום אחר, וסבא  מת  יום אחד, ישוב כדרכו בכורסא.

כשהייתי חיילת עברתי לפעמים ברחוב אלנבי הסמוך, ובכל פעם הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אעבור דרכם. אבל בפעם הבאה צנח אלברט באצ"י ומת גם הוא, מהתקף לב. עתה, משנטל עמו את המועקות של שניהם, באתי לבקר את  אלוירה טנטי. היא רבצה בתוך תחפושות הטול והתחרה באחד החדרים דמויי הסלון, שהדיפו כעת ריח עבש. ב"חדר החלונות" התקלף צבען התכול של מסגרות העץ, והשולחן הגדול היה מכוסה בערימות עיתונים הונגריים ישנים. היא חייכה אלי בשפתיה שהיו אדומות עדיין כמתוך הרגל, והניעה כל העת בראשה לחיוב.  ישבתי איתה על הספה הישנה, קרועת הריפוד, והסתכלנו בתמונות, שאך הן נותרו כשהיו.

                             *

חציתי בריצה את המסדרון אפוף ריחות החיטוי, וכשנכנסתי לחדר הקטן בו היתה אלוירה טנטי מוטלת, ראיתי את כף רגלה מבצבצת בין סדיני בית-החולים, והיא נראית  כף רגלה כמקודם. עיניה היו עצומות ופיה דמוי הלב היה מכווץ. "הוצאנו לה את השניים, כמובן." אמרה האחות.

עשרה ימים ישבתי במסדרון ליד החדר הקטן, וכף רגלה בצבצה כל העת, דוממת, מבין הסדינים. בבוקרו של היום העשירי נותקה מהמכשירים שמלאו את אפה, צווארה וחזה,  כף רגלה כוסתה בסדין, ואחר-כך גם פניה.

אחר-הצהריים צלצלתי לבעל הדירה ברחוב גאולה 20 א", והודעתי לו שהדירה פנויה. רציתי ללכת לשם עוד פעם אחת ולקחת את שמלת הפיה אכולת העש, ואת אלבומי התמונות המצהיבים, אבל לא הלכתי.