אסתי ג. חיים סופרת
התפרסמה כתבה במוסף הארץ, ועיני חשכו. מה שחשוב, על הספר, על דעותי, על הכתיבה, נשמט כלא קיים. מה שיש" אוסף רכילויות קטנות ומגוכחות שהן כלל לא אני.
אמר על כך אבי – מי שממסמר עצמו עירום אל עמוד בכיכר העיר, עלולים להטיח בו בוץ, או לפחות לראות את נקודות החן על ישבנו.
זה חולף, אני יודעת, ובכ"ז אומללה.
מכירה יקירתי מכירה. תמיד אני אומרת לעצמי שבספר הבא אני לא אתראיין ויהי מה, ובסוף מקבלת רגלים קרות ומתראיינת. ושוב בא הקבס. אחר כך קשה לצאת מהבית איזה שבוע.
עכשיו אקרא את הכתבה. מדפדפת להארץ.
זה במהדורת הדפוס או ברשת?
אוי, זה כל כך מרגיז. עשו לי את זה פעם בצורה אכזרית במיוחד. צריך לזכור שבסופו של יום הניר הזה עוטף דגים.
שירה, תודה.
אסתי היקרה, אל תקחי ללב את כל מה שכותבים בעיתונים, המשיכי לכתוב וזה לא מה שיעצור אותך.
חשבי על כך במושגים אחרים, עדיף שכותבים …ואחר כך הולכים לקרוא ולבדוק, זה מעורר מודעות, זה מלמד על אי יכולת להתעלם מן היצירה. אם לא היה מה לכתוב היית צריכה לדאוג. אם כתבו את צריכה לחשוב שהעלו אותך למודעות. מה שכבר כתבו לא כל כך משנה, העיקר שכתבו..כך לימד אותי מישהו שפרסם את ספרי הראשון, והתפרסמה כתבה מאוד לא מפגרנת בעיתון מעריב, אז כתבו, מאז בגרתי והפסקתי להתרגש…
המשיכי לכתוב ושימשיכו לבקר …
שושנה ויג
שושנה יקרה,
בענין ביקורת, היתה דווקא ביקורת טובה מאוד בידיעות, אך אני מדברת דווקא על הכתבה הגדולה במוסף הארץ, כתבהת פרופיל שהתרכזה רק ברכילות.
אסתי יקרתי, תחשבי כמה כיף שיש לך אותנו לשפוך את ליבך.
אתמול חשבתי עליך ,כי סימתי את הספר שלך, ורציתי לספר לך, בעודי חושבת הייתה פרסומת ברדיו, ככה שזה באמת עורר חיוך, אז שתדעי שהספר שלך מביא ניחוח, ואמירה, קראתי אותו וחשבתי שאת "מלכה"
אז בנתיים שבת שלום טובה
טובה יקרה,
את כ"כ צודקת! בנוסף לשאר איכויותיו, זוהי גם קבוצת תמיכה ליוצרים… ותודה על "המלכה".
אסתי, קראתי את הכתבה, כבר אתמול, אז מה, מסתבר שאת בן אדם כמו כולנו, עם פחדים, ואובססיות וכו… זה הכל, שירה צודקת, מחר יעטפו עם זה דגים נקודה.be happy
את כנראה צודקת, אבל זאת תחושה לא נעימה, במיוחד שהיום זה לא נגמר בנייר, אלא ממשיך באינטרנט ומלווה בתגובות אגרסיהיות לעיתים. וכן, זה יעבור.
מצטער לשמוע שכך ארע. שכיח מאוד. קרה לי לא פעם. השיא היה כשסיפרתי לכתבת נכבדה, בראיון לרגל יציאת ספר שירים, שבילדותי המוקדמת במינכן הלכתי פעם לאיבוד ברחובות העיר, אך אחד מבניהם של הנאצים שאצלם התגוררנו, בחור בלונדיני בשם טוני, מצא אותי והחזיר אותי הביתה בזרועותיו. תת הכותרת של הראיון הייתה משהו כזה בערך: גלדמן והנאצים הבלונדינים. מומלץ לא לקחת ללב.
תודה. אני יודעת שאיני היחידה שעברה חוויה כזאת. עדיין, עד מחר, זה מרגיז…
מוטי, מה להגיד, זה בכל זאת נשמע נורא מצחיק. אני בטוחה שאז התרגזת, אבל מהצד זה גדול ממש, לא? נישא בזרועות נאצים בלונדינים… חחח
יעל, את צודקת לגמרי. אני זוכר את זה בהומור ואפילו בקורט של עונג פרוורטי.
מטאפורה מאוד קשה. בכל מקרה, ככה זה בעיתונות, מחפשים את הצהוב, הכי חכם זה כתנאי מוקדם לקרוא מה כותבים עלייך בטרם פרסום.
לומדים מכל דבר, נקווה שישכח מהר, ותודה.
אסתי אסתי, את הפוסט שלהלן פרסמתי במיוחד בשבילך.
זהו משחק החיים שלנו, אינך חושבת כך?
אני דווקא אוהב לשחק את המשחק הזה, ורואה בו משהו יצירתי לא פחות מהיצירה עצמה.
סיפרו על פרוסט שהיה "טרזן של הטרקלינים" בתחילת המאה בפריז, מין רני רהב כזה מלקק ישבנים של גברות רמות מעלה מן החברה הגבוהה, גברות שלימים אף נכנסו לתוך ספריו; גברת טרומבר וגברת בונטאן, ואודט דה קרסי הנפקנית הזכורה לטוב… אין לי ספק שמרסל ידידנו שיחק להם את המשחק, ואף יצר ממנו אמנות גדולה.
לדעתי את יצאת נהדרת בכתבה, ובמיוחד התצלום הראשי שהוא כעין מותג לספרך; שהרי ילדך המצולם כנגד דמותך הוא הוא אספי של "שלושתם". אז תירגעי, מותק שלי. את יפה ואת מושכת וגם חנוך מאהבת משכבר הימים לא הזיק. כה לחי! ובהצלחה!
יוסי וקסמן
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2472&blogID=92
ותגידי תודה שלא כפו עליך להצטלם בשכיבה על הרצפה. אגב, היית מסכימה לדבר כזה? אני הסכמתי.חחחחה
התמונה עם הבן באמת מקסימה.
אגב יוסי, מקרה מרסל הוא באמת מעורר השראה. רק מה, אתה שוכח שלא כולם אכסטרוורטים. ואז לראות איך עיוותו את מה שאמרת, איך השמיטו המון, והכי גרוע, ולי זה קרה לפחות פעמיים, שממש ממציאים דברים בכתבה, אשקרה ממציאים, למה, לא יודעת (פעם, המראיינת המציאה תשובה שלא שאלה אותי, ואז גם נתמה תשובה!!!) – זה פשוט הורס. וכמה שאנחנו מבינים שאלו "חוקי המשחק", כשזה קורה לך זה יוצר תחושה של אונס. ואז אני לא יוצאת שבוע מהבית. כי נכון ששוכחים מהר, אבל בימים הקרובים לפרסום כתבה, כן זוכרים וגם מעירים ברחוב.
אבל קרידה, מחר מבריקים עם הכתבות האלו שמשות… מה זה משנה בכלל, העיקר שהזכירו את שמך ואת שם ספרך בלי שגיאות. אני בעד כל פרובוקציה, ובלבד שספרי יגיע לכמה שיותר לבבות – הרי זו המטרה, לא?
אנחנו קצת פוריטנים בפרובינציה הזו שלנו, וגם אנכרוניסטים, ואני יודע שגם את חושבת כך.
אלוהים, מה רצית, שייצלמו אותך על רקע הכנסת, על רקע עצי זית בגליל? מה, את עמוס עוז, מאיר שליו?
אגב, לפני שבוע היתה כתבה מפרגנת על צרויה שליו, צילמו אותה על רקע טחנת הרוח בשכונת משכנות שאננים בירושלים, כאילו היתה פלורנס נייטינגייל, לא פחות ולא יותר. ולחשוב שאת הונה הספרותי עשתה בארץ הנאצים מסיפור משגליה של אחת שהתאהבה בחבר של אבא שלה. וזה לא שאני נגד, אני דווקא מת על "חיי אהבה", זהו לדעתי אחד הספרים היותר טובים שיצאו בארץ, אלא שבעטיה של הקהיליה הספרותית העבשה הוצא מההקשר האמיתי שלו. נו מילא, שיהיו בריאים כולם.
ואתם הסופרים – התפשטו! והפסיקו להעמיד פנים!
יוסי יקר,
המשחק לפעמים אכזרי, ו-כן, גם אלה הם חומרים לעתיד, אבל כרגע התחושה היא הפקעה ושיבוש של עצמי בעיני עצמי. תודה על הפוסט הנפלא שלך. לצד אמנים ובעיקר בני-אדם כמוך, תענוג ליצור. אגב, נראה שנצטרך להפגש פעם.
אקח מרנה את מספר הטלפון שלך ואתקשר. מבטיח. ואת, שלא תאמיני להם, יצאת נהדרת ב"הארץ". הרי התמונה עם אלון (כך קוראים לבנך, אם אני זוכר נכון) שווה אלף מלים – פתאום אנחנו מזהים את ההשראה ל"מחר ייקרה לנו…" ולנערים הנפלאים ב"שלושתם". מה את צריכה יותר, הרי זו מזכרת אדירה – לחתוך מהעיתון ולמסגר! אמא אסתי הטרללה והילד המשגע שלה.
נשיקות רבות,
יוסי.
בעניין עמודי חשמל ועירום מלא
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2473&blogID=23
אסתי יקרה
כשקראתי את הכתבה המעצבנת התעצבתי בעיקר בגללך. ברור היה שכלל לא מעניין את מי שראיין אותך מי את או מה את כותבת.
זה בעיקר מראה על הרמה הירודה של המראיין ועל הצהבהבות שהארץ הולכת ונצבעת בה. העיתון יעלם והספר ישאר. וזה מה שחשוב.
מיכל יקרה,
זה טיפשי לעשות מזה ענין כ"כ גדול, אבל זה בהחלט הורס סופשבוע, ומותיר ניחוח מריר. תודה על האמפטיה.
אסתי יקרה,
זה מוזר כמה אנשים טובים נופלים בפח הזה של "הוּצָא מהקשרו". זו בעיתונות לא אחראית, שמחפשת כל הזמן את הצהוב – אבל אין בזה כל חידוש. מאידך, אורך החיים הקצר להפליא של נייר העיתון לא שווה את שברון הלב. ואולי צודקת יעל, אולי באמת לא שווה להתראיין, אם כי הפיתוי גדול מאוד. בקיצור – no win situation – אז תראי את הצד הטוב – הרבה קוראים נחשפו לספר החדש שלך וזה מה שחשוב, שיהיה איתו בהצלחה…
זה יעבור, אבל התחושה היא מעין סוג של אונס, ודווקא בספר הקודם היה ראיון טוב ואינטליגנטי. דווקא במוסף הספרים של לאשה יהיה ראיון מסוג זה בעוד שבוע. כל הזמן לומדים, ואידך גיסא-טועים, ולא חשוב כמה נסיון יש, אופינו התמים והמאמין והרצון לקדם את הספר הרך, שלא יעלם, חזקים, אבל, לא עוד ראיונות במוספי סופשבוע. ותודה. ובהצלחה גם לך. שמעתי דברים טובים מאוד!
תודה רבה, אסתי!
אסתי,
איתך.
שז
שמצאתי עצמי מזדהה עם כמה מן התכונות שתוארו ויוחסו לך – ומקווה שאינן בדיה וגוזמה. הדאגה למשפחה – הורים, בן זוג ובנים, האובססיות הקטנות והאמונות הטפלות, המועקות – דיברו מאד אל לבי ואף ניחמו. עד כמה שזה נשמע נורא – הרי סופרת רוצה שיגיעו אליה באמצעות ספריה ולא באמצעות כתבה שיווקית – גיליתי בדברים אדם מלא ומשכנע, עגול ונוגע ללב. רק חן, בלי נקודות.
שז,
תודה.
אילאיל, את מפתיעה ותגובתך צרגשתץ ובכ"ז אני מריגשה שיכול היה להיות עמוק יותר וקשור הרבה יותר לעספר שלשמו התכנסנו.
אילאיל,
תגובתך מפתיעה ומרגשת, אך בבכל-זאת הייתי שמחה לו היתה הכתבה עמוקה יותר וקשורה לנושאי הכתיבה והספר.