מתוך 'שלושתם' -רומן

מפנקס המילים של מאיה:

סיפור?

אני יושבת ליד החלון. תמיד ליד החלון. ככה נדמה לי שאני קצת בחוץ. ששום קירות לא סוגרים עלי, שאם פתאום יהיה בום אני אוכל להחליק מבעד לזגוגית המנופצת ולהימלט. האוטובוס מלא כמעט לגמרי. במושבים סביבי שלוש קשישות, שני קשישים. מעלי עומדות שתי נערות עם אוזניות. שלישית מדברת בטלפון נייד.

בראש שלי מתחיל להתרקם סיפור. כמו עובר באולטרא-סאונד אני רואה את האיברים הפריכים, מזהה את הגיבור, הגיבורה, החבר של הגיבור, המלחמה, תמיד מלחמה, ההורים של הגיבורים שהם, כמובן, דור שני לשואה, תמיד דור שני לשואה, את הסדינים הלחים מזרע וויסקי, את הדם. תמיד זרע וויסקי ודם.

בתחנה של גן העיר עולה אישה. היא מתיישבת במושב הכפול שהתפנה בדיוק מולי.

אני מנסה לחזור אל הגיבורה שלי, העטופה סדין סטן ובודקת את האקדח במגירת השידה לצד המיטה, אבל עיניה של האישה שמולי לא מפסיקות להסתכל עלי.

ואז זה מתחיל. אני מנסה לסלק את המחשבה, אבל היא לא מוכנה להסתלק. שטויות, אני כועסת על עצמי. אין דבר כזה לגנוב מחשבות מהראש של מישהו, מחשבות שלא נאמרו ובטח שלא נכתבו. אי-אפשר. אבל אולי כן. מה זאת טלפתיה? יכולה להיות טלפתיה חד-צדדית, ובלי שתרגיש, הופ, גנבו לך עובר של סיפור. מה לעשות. אני פוחדת שמישהו עלול לראות את הרעיונות שלי בעיני רנטגן. אני מנסה להירגע. להחזיר את המחשבה על הסיפור, אבל הבהלה זוחלת לי בוורידים, בוקעת מתוך האוזניים והנחיריים כמו תולעת. אני מנסה להחביא את הסיפור, כדי שאף אחד לא יצליח לשאוב אותו מתוך המוח שלי. מניחה רגל על רגל, מביטה מבעד לחלון, חושקת שפתיים, מנסה להתנהג כאילו הכול כרגיל, כאילו אין לי שום סיפור בין קפלי המוח, כאילו אני ריקה לגמרי מרעיונות, צנצנת שקופה. יושבת באוטובוס, נוסעת לשוק. אבל אני לא מרמה אף אחד. הקשישים נועצים בי עיניים מעבר לספסלי הפלסטיק. הנה. עוד מעט יינקו מתוכי את הרעיון, ובעוד שבוע, שבועיים, חודש, אקרא אותו במוסף ספרות מכובד ואכיר את הגיבורה ואת הגיבור ואת ההורים בני הדור השני, ואדע שזה הסיפור שלי שנגנב לי ישר מתוך המוח.

אני מנסה לכסות את המחשבות ברשת הסוואה. מביטה בשעון. חושבת את הסיפור הפוך, כדי לבלבל את גנבי הרעיונות ששותים את הסיפורים כמו משקה אקזוטי בגביע אגוז קוקוס חלול, עם קש צהוב ומטריית נייר זעירה.

הלב שלי הולם. אני רואה מרדף. האישה הזאת רודפת אחרי בין מושבי האוטובוס הצפופים, במעבר. אני בורחת, מנסה להתרחק מההשפעה שלה, שלא תצליח לשאוב את הסיפור שלי, כי הוא שלי ובלעדיו אשאר רק קליפה. בלעדיו אני אמות. האישה כמעט משיגה אותי. זרועותיה נשלחות אלי, עוד מעט תלכוד את הרעיון והוא יזלוג ממני החוצה ויעבור אליה כמו חתלתול מאולף. אני מנסה שיטה אחרת. הנה, אני אומרת, אני מוכנה שנעשה עסקה. הניחי לסיפור שלי. אל תיקחי אותו. אני אהיה אם פונדקאית. כשיהיה מוכן וייוולד אני אתן לך את הסיפור מתנה. האישה עוצרת. זרועותיה קופאות באוויר. את יודעת מה, אני צועקת מעל ראשי האנשים, יש לי סיפור אחר. בחורה אחת ושני בחורים שגדלו יחד. הם רוצים שתבחר אחד אבל היא בוחרת בשניהם. סיפור עם פוטנציאל דרמטי. עם הסתבכות. עם עומקים רגשיים ורבדים פסיכולוגיים. אני מוכנה לתת לך אותו. תשאירי לי את הרעיון החדש. למה? את שואלת למה אני רוצה להיפטר ממנו? האמת, נואשתי ממנו. זה סיפור ללא סוף. אין לי כוח לסיים אותו. אני לא יודעת איך הוא ייגמר. אולי טוב, אולי רע. אני שונאת עצב. לא אוכל לעמוד בסוף רע. יש מספיק עצב בעולם הזה. כולם קורבנות של משהו. אני רוצה להחליף אותו בסיפור חדש. משעשע. קומדיה רומנטית עם קמצוץ מתח. טיפה מהגרים, דור שני, תיבול קטן של אובססיה, כי אני מוכרחה. אבל בכל זאת סיפור חדש, עם סוף טוב ודאי. לגבי הסיפור ההוא אין לי מושג. קחי אותו. קחי אותו.

האישה מסכימה. רק בינתיים, היא אומרת, ונועצת בי את העיניים הכהות והעמוקות שלה שמביטות ישר לתוך הנשמה המפרפרת שלי.

ואז הכול נגמר בבום ענק. הסיפורים נשפכים החוצה מן המוחות הקרועים לרווחה. נמהלים אלה באלה. האהובים שלי מתערבבים באהוב מפעם של האישה הגנבת שאולי הוא בכלל אהוב-גנוב. החלומות האבודים של הילדה עם הטלפון הנייד. הסבא ניצול השואה שעיניו גדולות מגולגולתו. החתול שהשתרבב לאחד הסיפורים, ואי-אפשר לדעת מנין הופיע. הנהג שנשאר מחוץ לעלילה. העיר שממשיכה לשבת בבתי הקפה הצבעוניים ולזרוח בשלטי חוצות בצדי הדרך. אני יכולה לאסוף אלי את כולם. לכתוב את הסיפור האמיתי. את סיפורם של כל האנשים, אבל אני שוכבת שם. לרגע מהבהב בי דבר מה. משהו כמו זרועות מנסה לאסוף אלי את הסיפורים שלי. לא לוותר. להפריד בינם ובין האחרים שנהיים מין עיסה, כמו צבעי קעקועים שזלגו והתערבבו. הרי אלה חיי. האהובים שאהבו את החיוך שלי ואת הצחוק שלי ואת המילים שלי ואני אהבתי אותם. אלה הסרטים שראינו יחד. אלה המריבות. השיער הדליל על החזה הנערי שלהם. הנשיקות שלא נישקנו. הטיולים בעיר בלילה. המילים שלהם. של שניהם. הגעגועים, הציפיות. הצחוק המתפקע.

ההבהוב כבה בבת אחת. שום דבר לא נשאר מלבד רצפת מתכת וצלצול רחוק של טלפון סלולרי.