אסתי ג. חיים סופרת
מאיה
אורות הניאון הבוהקים של אולם הנוסעים הענקי. תמיד אורות ניאון. גם בחדר המיון בבית החולים שאמה עבדה בו פעם כמנקה, ושהיא פעם שכבה באחת ממיטותיו המוגבהות מאחורי וילון בד ירקרק כשהתייבשה בים, גם שם דלק אור ניאון לבן כל הלילה. כשעצמה את העיניים עדיין חדר האור אל מתחת לעפעפיים וסנוור אותה, והיא לא יכלה להירדם. גם באולמות התחנה המרכזית החדשה האירו צינורות ניאון, וצבעו את הנוסעים בחיוורון חולני. כולם נראו לה מפחידים אז, בגיל תשע ורבע, כשהחליטה לברוח מהבית בפעם הראשונה. היא נטלה תרמיל בד והניחה בו את צ"כוב, בובת פרווה מפוקפקת, ספק קנגורו ספק דובון, ושלושים שקל, ונסעה בקו חמש עד לתחנה המרכזית החדשה שאז היתה באמת חדשה. ברור שהלכה לאיבוד בין הקומות, החנויות, הרציפים ומבטיהם של אנשי הניאון החיוורים. בתחנה של קו חמש עמדה לאה, אשתו של עמיקם השכן, והיא תפסה לה את היד בכוח ושאלה אותה מה היא עושה בתחנה לבדה, ואיפה אמא. כשהגיעו הביתה היא הזמינה את מאיה אליה והושיבה אותה בסלון, על ספה נוקשה בצבע ורוד-פסטל. אור צהבהב נבע ממנורה מחופה אהיל זכוכית מצויר. מאיה הכניסה את אצבעות יד ימין לפיה וכרסמה את הציפורניים, אחת אחת. למה היא לא יכולה להישאר שם, בחיק האור הרך, ולא לחזור לבית הריק בקומה שמעל? לאחר שציפורני יד ימין נאכלו, עברה לציפורניים ביד שמאל. לאה השכנה הציצה בה ממקומה ליד השיש במטבח ולא העירה שום דבר. כאן אפשר היה לכרסם ציפורניים בשקט.
אחרי שלאה השכנה הניחה לפניה כוס מיץ תפוזים, היא התקשרה לאמא שלה. מאיה שמעה שברי משפטים כמו "מסתובבת במקומות כאלה… צריך להשגיח… בסך הכול ילדה…"
גם בבית השימוש הציבורי בפאב ליד הים שמלצרה בו זמן קצר אחרי הצבא, הלבין אור ניאון את פניה והפך אותם לעייפים משהיו. ואצלם בבית, במטבח. כשהיתה ילדה ביקשה מאמה שיחליפו, ואפילו קנתה בדמי הכיס שלה אהיל עגול וכיסתה אותו בחצאית פרחונית שסירבה ללבוש, אבל לאמא שלה לא היה זמן לעלות על סולם, להסיר את סליל הניאון הארוך, ולהחליף אותו בנורת אגס רגילה. ומלבד זה היא לא חשמלאיתית, אמרה, ופלואורסצנט לבזבז פחות חשמל. האהיל הפרחוני נותר בחדר על הארון. תמיד תהתה אם אור ניאון הוא חושך שמתחפש לאור, או אולי הוא דווקא אור של אמת שחושף את הפנים כפי שהם, מתחת למסכת החיוניות העליזה והאופטימית. אור עירום, היא כינתה את להבת הקרח שבלעה לתוכה את התרגשות הנוסעים לפני נסיעתם.
היא ניצבה במרכז הנחש הארוך ועב המותניים של התור המתפתל. בכף רגלה דחפה את המזוודה הגדולה קדימה. אסף עמד לידה. תרמיל ענקי חיתל את גבו, כדבשת גדולה. הם שתקו, נבלעים בהמולה שסביבם.
הי, גברת, צעק גבר רחב כתפיים וכרס, מה את נדחפת? אני עומד כאן כבר שעתיים!
מה א-תה או-מר? תאר לך שאני כאן כבר ארבע שעות! את הולכת לרגע לנוחיות, ותופסים לך את התור!
האישה הביטה אל שכניה במבט שבע רצון, כאילו היו שותפים סמויים לדעתה.
נפסיד את הטיסה בקצב הזה, אמר אסף.
אז נפסיד, חשבה. מנורת תקווה זעירה נדלקה בתוכה. מה אני בכלל עושה פה, אני שונאת שדות תעופה וטיסות ולצאת מן הארץ. לא שיצאתי מן הארץ אי-פעם… וגם אסף מעצבן. האטיות החולמנית שלו. המבטים העורגים. ואולי, אם נחמיץ את הטיסה, הוא יגיע, כמו בקומדיות הדביליות ההן שהכרחתי את ערן ואסף לראות איתי. וניסע שלושתנו.
סתם. מה פתאום שיבוא. הרי לא ממש התראו בזמן האחרון. כרגיל, שטה בראש שלה המחשבה להתקשר לערני. להתקשר לערני. אבל לא נותר בה דבר להגיד לו. או אולי לא רצו המילים שלה להיאמר. שלשום נתקלה בו במינימרקט הפתוח עשרים וארבע שעות. היה לילה. הוא נראה אותו דבר, גבוה ודק ומתולתל, והיא רצתה לרוץ אליו ולחבק אותו ולהגיד לו שלראות אותו סוף סוף זה כמו לשתות מים אחרי שבועות או חודשים של צמא, ושלא יעזוב אותה, שלא יעזוב אף פעם, כי בלעדיו היא מתייבשת וקמלה כמו העציצים בחלון של החדר שלה, והיא יודעת את זה עכשיו, היא יודעת שכל אלה שהלכה לישון ולגור איתם היו כלום בשבילה, רק הוא, רק הוא, ושמחרתיים היא נוסעת, נחש עם מי? ושיבוא גם, מצדה שיטוסו לקטמנדו, העיקר שביחד, כמו פעם, אבל היא לא אמרה כלום מכל זה, אלא שאלה מה נשמע, והוא אמר שבסדר, עכשיו חזר ממשמרת מחאה מול משרד ראש הממשלה. היא צחקה צחוק קצר, אז מה, אתה עדיין נשוי למהפכה? והוא ענה, לא נשוי, רק חיים ביחד, ושניהם חייכו, אבל עמדה ביניהם איזו זרות, כאילו היו מכרים חדשים.