סיפור מתוך האנתולוגיה "תוכו רצוף אהבה"

דומיניק/אסתי ג. חיים

בלילה ההוא חיכיתי למישהו חדש.

החדשות של עשר נגמרו – והרי התחזית למחר, מעונן חלקית עד בהיר. עוד מעט יגיע. ידעתי למה לחכות. לכולם היה אותו צל בעיניים. גברים מיואשים מגיעים אלי. אל דומיניק דה-לה שמטע. המבנה המפואר שלי נהיה חורבה. השדיים-שקיות חלב ריקות, הירכיים, מרשמלו רך מידי. רק האצבעות עדיין ארוכות והציפורניים עדיין אדומות. כמו אורות של בורדל.

הם תמיד באים בחושך. אני פותחת להם דלת, והם עומדים שם, מסתכלים למטה, מתביישים מעצמם, ואני חושבת אם גם הזין ככה, למטה, חבל על הזמן שלהם, אבל הם בכלל רוצים ממני משהו אחר. אכלתי הרבה חרא בחיים שלי. מאיפה נכנס להם לראש שיש לי מה לתת.

כל אחד מהם מבקש יחס אישי. כל אחד מהם חושב שהוא בן יחיד.

אני מכניסה אותם, ולוקחת אותם לסלון.  אני שמה על הפטפון הישן תקליט, לא סידי או איך שקוראים לזה, של ז"ילבר בקו או של דאלידה, ושופכת קצת קוניאק לכוס. אני נותנת להם לשתות ולהסתכל איך אני רוקדת במעגלים, מצמידה את הכוס קוניאק ללחי שלי, כאילו היא ראש של אהוב.

אני מסתכלת עליהם. הם יושבים על הספה, מועכים את הכריות סטן, מנסים לשכוח את החיים שלהם ואת הדירה החדשה בשכונה החדשה של בתים גבוהים וגינות קטנות ליד החניה של האוטו. אני מזמזמת את השיר שדאלידה שרה, הצרפתית משכיחה מהם את הילדים הנחמדים שלהם שמשחקים כדורגל במגרש ליד הבית-ספר, וגדלים בהילוך מהיר, בשבוע הבא זה ילך לצבא, וזאתי תלמד הנהלת חשבונות במכללה בנגב, רחוק מהבית.

אני שמה פריד אל אטרש ומענטזת קצת. הם ממשכים להסתכל עלי כאילו יש להם את כל הזמן  בעולם במתנה מאלוהים.

אחר-כך אני מתיישבת על השטיח, ליד הרגליים שלהם, ומדליקה סיגריה בפומית ארוכה. אני לא שואלת אותם על הנשים. אני יודעת שהן עובדות קשה בבית וגם בחוץ. אני יודעת שהן לובשות ג"ינס שמועך להן את התחת ומוציא להן את הבטן שנשפכת מעל לחגורת עור עם אבזם מתכת משובץ יהלומים מזויפים.

אני לא שואלת אותם, אבל אני יודעת שבארנק הם עוד שומרים תמונה מהחתונה, כשהנשים, על רקע השקיעה, לבושות שמלות מנופחות ותסרוקות פומפדור, הסתכלו עליהם  במבט פוטוגני, מן חצי חיוך שלא יראו יותר בחיים.

אני מפסיקה עם אטרש ושמה טנגו. אני מושכת אותם אלי, ואנחנו רוקדים בסלון, הראש שלהם תקוע בתוך השדיים שלי, ואני מלטפת להם את מעט השיער שנשאר להם.  לאט אני פותחת להם את הכפתורים של החולצה, מורידה בעדינות, בכל זאת יש לי קלאסה, חורבה-חורבה, אבל את העבודה אני יודעת. אני מפשיטה אותם מהגופייה, תמיד יש להם גופייה מתוחה על הכרס הקטנה שלהם. היד שלי מטיילת כאילו במקרה ופותחת את האבזם של החגורה ואחר כך את הריצ"-רצ" של החנות ומושכת את המכנסיים למטה.

אני מתכופפת ופורמת את השרוכים ומבקשת להרים רגל ימין ומורידה את הנעל ואת המכנס. אני שולחת ידיים למעלה ומקלפת מהם את התחתונים. רק את הגרביים אני משאירה, תמיד גרביים שחורים עם דוגמא משונה והם עומדים ערומים, גרובים בגרביים, והברכיים שלהם בולטות ועצובות, אבל הם באו אלי כדי שאני יעשה אותם שמחים לכמה רגעים. לא מפריע להם שהשדיים שלי מגיעים לרצפה והבטן שלי זזה כמו מיטת מים לא לגמרי מנופחת כשאני מתכופפת.

הבשר של הזרועות שלי רועד כשאני תופסת את המה-שמו ומנערת קצת, שיתעורר. הם באים אלי מן החושך, ואני מטפלת בהם יפה ומוצצת אותם עד שהם נאנחים, דומינק, דומיניק.

בעיניים עצומות אני יכולה להיות גם דומיניק.

אני מוצצת להם, משהו שהאישה שלהם עם הפדיקור והמניקור לא עושה אף-פעם, והם צועקים "דומיניקה ניקה-ניקה"  ומשפריצים שפריץ צנוע בפה שלי.

אני מושיטה להם חתיכה נייר טואלט שהכינותי מראש, שלא יטפטפו לי על השטיח, והם מושכים את המכנסיים למעלה, ושמים בדיסקרטיות, כי גם למאהב דה-לה-שמטע יש כבוד, את המאיה במאפרה הירוקה על השולחן, ליד הבקבוק קוניאק והכוסות הריקות.

אני אוספת את החלוק-קימונו השחור הישן והולכת לצחצח שיניים. כשאני חוזרת הם כבר לא שם, ואני שופכת לגרון עוד כוס קוניאק וניגשת לחלון. אני מזיזה קצת את הוילון ומסתכלת החוצה אל הכביש הראשי שמתחת, שמה כל המכוניות עומדות ברמזור אדום, ובירוק הן נוסעות לחפש אהבה בבתים יפים וגבוהים בשכונות חדשות.

ואז הוא צלצל בדלת, המישהו החדש.

בטלפון היה לו קול נמוך והוא לא דיבר יותר מידי רק איפה, מתי, כמה. לא שאלתי איך הגיע אלי, אני יודעת. חבר מביא חבר.

יישרתי את הפאה "קארה" שחורה על הראש, ככה אני נראית קצת יותר דומיניק ופחות שולה. לאט ניגשתי לדלת.

הוא הסתכל ישר עלי, בתוך העיניים, כאילו רצה לדעת את כל הסודות שלי. גבוה אבל לא יותר מידי, רזה, אולי בן שש עשרה, השפתיים שלו היו מלאות דם כמו שפתיים של בחורה,  והלחיים שלו היו חלקות עם כתמים של ורוד, אולי אפילו לא התגלח עדיין.

ברח לי צחוק קטן מהפה המרוח רוז" אדום טרי. שנים שלא הייתי עם ילד. אני לא אוהבת ילדים, אף-פעם אין עליהם כסף, ומה יש להם לעשות עם מאהבת דה-לה שמטע כמוני, כשהעולם כולו פתוח לקראתם? תיכנס, אמרתי. הוא עמד בכניסה. העיניים הסתכלו עלי ושתקו. בן כמה אתה, שאלתי, ותגיד את האמת! היה לי יומולדת שמונה-עשרה לפני יומיים, הוא אמר, והקול הנמוך שזכרתי מהטלפון נשמע מצחיק כשיצא מהגוף של נער שלו.

פתאום הוא הושיט את היד ושם אותה על החריץ במחשוף של החלוק-קימונו. לך הביתה ילד, אמרתי לו, אבל לא הורדתי את היד.

אני לא הולך הביתה, באתי מרחוק, והעיניים הכחולות שלו התחננו, אני מוכרח פעם, אף-פעם עוד לא …

מה ילד יפה כמוך צריך "שמטע" כמוני, אני יכולה להיות דודה שלך, צחקתי לו בפרצוף, אני "קלישה" של זונה, זה מה שאני, ונזכרתי ששמעתי משפט כזה באיזה סרט צרפתי פעם, כשהיו לי חיים אחרים והלכתי לבד ליומיות.

הסתכלנו אחד על השני כמה דקות. איך הגעת אלי, שאלתי. שמעתי מחבר, הוא לא התבלבל.

הצוואר שלו היה דק כמו אגרטל לפרח אחד.

מאיפה באת? עמדתי מולו. דרום? צפון? הוא משך בכתפיים. לרגע ראיתי אותו שוכב במיטת נוער שלו על הגב, בחדר שחילק עם עוד שני אחים קטנים יותר, הרעש של משחקי המחשב ממלא את החדר, שני האחים הקטנים רבים על התור שלהם, החדר ריק והרצפה חשופה, חוץ מהמיטות והשולחן של המחשב אין כלום, שום תמונה על הקיר. את הצבע בז" צריך כבר לצבוע מחדש. בחדר השני גם-כן צעקות. שלוש האחיות שלו מתווכחות על התור למקלחת. ראיתי אותו מטה את הראש הצידה והעיניים שלו חולמניות, כאילו הוא חושב על אחת שפגש במועדון בקריות ביום שישי, כוסית, סוף הדרך, והיה בפנים שלה עוד משהו, חצוף ועצוב מעורבב כמו סלט. הוא הסתכל איך היא רקדה, מזיזה את הגוף כמו המורה לג"אז במתנ"ס. החולצה שלה השאירה את הבטן בחוץ והוא יכול היה לראות קעקוע קטן של קופידון ליד הפופיק שלה. היא הסתכלה עליו, אבל הוא לא התקרב. אף-פעם הוא לא מתקרב. פעם אחת, כשהחברים שלו ירדו עליו, מה אתה, הומו? החליט להזמין מישהי מהשכבה לסרט. הוא לא זוכר על מה היה הסרט, הוא לא זוכר שום-דבר, רק את היד שלה מונחת על הברך שלו שקפאה, הדם שם הפסיק לזרום, הוא לא העיז לזוז. היא בטח חיכתה שיעשה עוד משהו, שינשק אותה, וידחוף את הלשון שלו לפה שלה, אבל הוא ישב זקוף והסתכל קדימה. הגוף שלו הזיע כאילו היה בסאונה. אחרי הסרט גמגם שהוא מוכרח ללכת, וברח. היא עמדה שם על המדרכה ובהתה בו מתרחק. הוא לא ניגש לכוסית מהמועדון. הוא התייחס למבטים שלה כאילו הוא אדיש.  בלילה הוא מתהפך במיטת הנוער שלו, זז מצד לצד, העור שלו רטוב מהזיעה, והוא קם ופותח חלון. הוא מסתכל החוצה, אל האורות הרחוקים של חיפה, והיד שלו נוגעת שמה, בתוך התחתונים. הוא מנסה לדמיין איך הוא מזיין את הכוסית מהמועדון מכל הכיוונים. איך הוא אומר לה, עכשיו אני יקרע אותך ואת תבקשי עוד. זה לא עובד ואז הוא מדמיין משהו אחר. הוא מנסה למחוק את זה ולחזור לכוסית, אבל הדבר ההוא לא עוזב. אחותו הגדולה אמרה לו פעם, אל תדאג, אתה בנאדם עם לב, אתה צריך אהבה, לא סתם זיונים. הכול יסתדר לך כשתמצא אהבה. הוא מתאמץ להתנחם במשפט הזה. מיואש, הוא נכנע. הוא בולע את האנחה וגומר בתוך היד שלו. אפילו עכשיו יש מישהו במקלחת, והוא מגשש בחושך וביד הנקייה הוא ממשש את השולחן של המחשב אולי יש שם טישיו. בסוף הוא מנגב בדף ממחברת, ובבוקר מתעורר עם יד דביקה.

כל החברים שלו משוויצים בהפסקות בזיונים שלהם, הוא הולך הצידה, כאילו הוא מחפש מישהו. הי, קורא לו אחד, מה קורה איתך? הם מקיפים אותו, והוא מספר להם על הכוסית במועדון, ואיך סחבה אותו לשירותים ושם, על האסלה הם עשו את זה שלוש פעמים, והיא צעקה כל-כך חזק שהפריעה לאנשים בחוץ. הם טופחים על השכם שלו, סחתיין, ואנחנו החשבנו אותך בתול.

בבית הוא מחטט במגרות הארון של אבא שלו. יש שם מכתבים בשפה זרה, כרטיסי "טלכארד", חבילת קונדומים ושלוש-מאות שקל, מזומן.  פתאום הוא מוצא פתק מפנקס. "דומיניק הגדולה מכולן" כתוב שם, ומספר טלפון בעיר אחרת. הוא מעתיק את השם והמספר ודוחף לכיס, ומוסיף שני קונדומים בטעם וניל ומאה שקל.

הוא עדיין עמד בכניסה. היד שלו עזבה את החריץ בין השדיים שלי, ושתי הידיים היו תלויות לו משני הצדדים של הגוף.

לא שאלתי יותר כלום. אמרתי, בוא. עברנו דרך הסלון, אבל לא הושבתי אותו על הספה בין הכריות סאטן, ולא התכופפתי כדי לפתוח לו שרוכים ולהוריד מכנס. לקחתי אותו ישר לחדר-שינה. הדלקתי את המנורה מעל למטה והתיישבתי על הכיסוי הורוד המבריק. אף-אחד מהגברים שהגיעו אלי מהחושך לא נכנס לחדר הזה. זה היה המקום שלי.

בוא, קראתי אליו. הוא התיישב לידי, על קצה המטה. חיבקתי לו את הכתפיים. למרות שהיה דק ורזה הרגשתי מתחת לאצבעות שלי משהו חזק, כמו שורש שיצמיח עץ גדול פעם.

 הוא נתן לי להוריד לו את החולצה, אבל את המכנסי-ג"ינס והתחתונים הוריד לבד. לא היתה לו גופייה.

פתחתי את החלוק השחור. פתאום לא התביישתי בהריסות שלי. פתאום הרגשתי עוד פעם פאם-פטאל.

היה שקט, לא שמתי מוזיקה, רק למטה ברחוב ייללה סירנה של אמבולנס.

דחפתי את הכיסוי הורוד הצידה ונשכבתי על הסדין. הוא נשכב לידי. הגוף שלו רעד והזין הצעיר התלבט אם לעמוד או ליפול. התכופפתי ונתתי לו טיפול קטן, בעדינות. כמו מזרון ים הוא גדל וגדל עד שבסוף עמד לו, גאה כמו דגל.

הוא נצמד אל הגוף שלי, טובע בתוכו, צף ועוד פעם טובע. הוא החזיק חזק את הידיים שלי מעל לראש, ועוד פעם נדחק אלי, כל הגוף שלו כמו חץ, דק ומדויק. איך בעצם קוראים לך באמת, שאל והסתכל לי בעיניים במבט הנקי שלו, ואני לחשתי "דומיניק". עוד אמבולנס יילל בחוץ ועוד אחד.  הלילה דהר אל הסוף שלו והנער גמר בתוך הגוף שלי. הוא החזיק אותי חזק, ומלמל לי באוזן, "דומיניק, אני אוהב אותך, דומיניק" , ואני כמעט האמנתי. הרגשתי איך האהבה ממלאת גם אותי ונותנת לי חיים, כמו פעם, במלון "הוטל דה אנגלטר" בעיירה קטנה ליד ליון כשהייתי צעירה והעולם היה מאוהב בי.

חשבתי אז שזה נצחי, היופי של הנעורים. הגעתי לליון עם מזוודה אחת ורוז" על השפתיים. הדוד והדודה קיבלו אותי יפה. רציתי לשיר בקברט, אבל לא היה לי מספיק צרפתית בשביל זה, והאנגלית שלי היתה עם מבטא של פה. לא הייתי מפונקת. מצאתי עבודה במסעדה בתחנת דלק. כל היום הגשתי קרואסונים, חמאה, קפה אולה וסטייק עם צ"יפס לנהגי משאיות והם דחפו לי כסף לחולצה, וצבטו לי את התחת. הבחורים ברחוב שרקו אחרי, ואני הסכמתי לנסוע עם אלבר, השכן היפה לכפר, למלון, כדי לרקוד. כל ערב נסענו , והשיער שלי עף ברוח שהווספה עשתה, והידיים שלי חיבקו את המותניים שלו, ובמלון רקדנו שייק וסלואו ורוקנרול ישר מאמריקה. כבר אז ידעתי לענתז מכל המוסיקה ששמעתי בבית, בשכונה, וכולם עמדו מסביב במעגל ומחאו כפיים כשרקדתי. אלבר נישק אותי באמצע הרחבה של הריקודים ואמר ז"טם, מונ- אמור ואני הרגשתי את האהבה ממלאת אותי כמו יין, ולחשתי לו גם אני.

בלילה שהכול נגמר ירד מבול. היו ברקים ורעמים, ואני ואלבר נרטבנו לגמרי. הזמנו בבר שני כוסות ברנדי, זה יחמם אותנו, אמר אלבר. שתינו עוד כוס ועוד כוס ועוד. הבחורות הלכו הביתה, ונשארתי רק אני לבד, הבחורה היחידה וכל הבחורים הצרפתיים האלה עם הלחיים אדומות מאלכוהול. אלבר היה שיכור. הוא ביקש ממני לרקוד על השולחן. גם אני הייתי שיכורה ואמרתי טוב, ועליתי. המהמתי אום כולתום, "ענתע עומרי" וענתזתי להם. הם הביאו עוד כוס ברנדי ומישהו צעק, תורידי את החולצה. לא רציתי, אבל אלבר צחק ואמר, מה יש, קצת בידור, בחוץ גשם, אי-אפשר לחזור על הווספה בכל מקרה עכשיו. הורדתי את החולצה וכולם צחקו וצעקו "בראוו". מישהו קרא תורידי את החצאית! לא הסכמתי. ואז אלבר ועוד בחור עלו על השולחן, ומשכו ומשכו, עד שהחצאית נקרעה. שתיתי עוד משהו, אולי בקרדי ורום. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה, רק שהבחורים צעקו קדימה, וואלה, כששכבתי על השולחן והרגליים שלי היו באוויר. אלבר היה עם המכנסיים למטה ועוד שני בחורים. הברמן עם הסינור הלבן הארוך נעמד מעלי והפשיל את הסינור שלו.

כעבור יומיים עזבתי את הבית של הדודים. נסעתי ברכבת לפריז. הסתובבתי ברחובות עד שהכסף שלי נגמר. מצאתי עבודה במועדון בפיאגל. חשבתי על אדית פיאף, שקודם היתה זונה ואחר-כך זמרת. אני רציתי להיות זמרת, ונהייתי זונה.

הנער נשען על המרפק שלו וחייך. היה לו חיוך יפה, עם שיניים לבנות.

לפני שהלך, בדלת, הכניס את היד לכיס של הג"ינס, הוציא משם מאיה מקומטת והושיט לי. לא רציתי לקחת ממנו כסף, בטח הדמי-כיס שלו, אבל גם אני צריכה לשלם חשמל ומים.

אחרי שהוא הלך שתיתי את מה שנשאר בבקבוק, ושאלתי את עצמי אם יחזור עוד פעם. ידעתי שלא. בחוץ צפר אמבולנס עצבני, מיהר להציל מישהו ממוות.

הלכתי לאמבטיה לבדוק אם יש מים חמים. היו, אבל לא התחשק לי להתקלח.