יצירה שמוטחת בך כמו סטירה / אסתי ג. חיים

 

מרי גייטסקיל. תירגמה מאנגלית: ענבל שגיב. הוצאת מטר, 232 עמ'.

 

לפני שנים אחדות נכחתי בפתיחת תערוכת צילומיו של הצלם רוברט מייפלטורפ מוזיאון תל אביב. הכרתי את עבודותיו מספרים, אבל שם, בתערוכה, בגודל טבעי, הלמו בי הבוטות, האלימות, הארוטיות והדקדנטיות המסוגננת שנדפו מהן. כשחזרתי לביתי התיישבתי מיד אל שולחן הכתיבה וכתבתי סיפור. יצירה שמוטחת בך כמו סטירה, ולא רק בשל הפרובוקטיביות שלה, יכולה להשפיע כך, לגרום לפרץ יצירתיות אצל יוצר אחר. ברומן "ורוניקה" מאת מרי גייטסקיל מוטחות בדיוק סטירות כאלה בקוראים.

 

לכאורה זהו עוד סיפור על גורלה המר של ילדה מעיירה קטנה, שברחה מהבית והתגלגלה לרחוב, מכרה פרחים לזרים, נחשפה לסחי, זוהמה נפשית וניצול מיני. בדרך מקרה זכתה בתחרות דוגמניות, נסעה לפאריס, שם חיה חיים "זוהרים" ורקובים מלאי קוקאין, מין בוטה ומועדוני סאדו-מאזו, עד שנזרקה בידי מאהבה, סוכן דוגמניות רב-עוצמה, שבה לניו-יורק, ניסתה לחיות חיים רגילים ולעבוד בעבודות זמניות, פגשה אשה אפורה, מכוערת בעיניה ומבוגרת ממנה ב-16 שנה ושמה ורוניקה.

 

הן התיידדו למרות "אי הסבירות שבדבר", היא שבה לדגמן משום שהתגעגעה לסחי ולהשפלה ולמסיבות, לסמים ואפילו לניצול המיני והכלכלי. הקריירה שלה דועכת, חברתה נדבקת באיידס מחברה הביסקסואל ומתה, והיא עצמה נפגעת בתאונה ונדבקת בהפטיטיס C. סיפורה נמסר בגוף ראשון ושוזר את התרחשויות העבר עם ההווה, כשאליסון היא אשה שבורה, חולה, בודדה וזקנה, למרות שהיא רק בת 50 בערך. הסיפור נע מפאריס לניו-יורק של שנות ה-80, עיר שקועה בזוהמה, מין, סמים ונהנתנות עד מוות וברקע נובטת המחלה, כמו מפלצת בלתי מפוענחת. איידס.

 

כתיבתה של גייטסקיל אינה דומה למה שהיינו מצפים מסיפור על עלייתה ונפילתה של דוגמנית. במעשה אריגה אלים, בוטה, כן עד כאב ועל אף זאת מלא פיוט, טווה הסופרת את חשבון הנפש שעורכת הגיבורה עם הוריה ואחיותיה, הנעולים בעולמם בעיירה נידחת, עם הגברים שאהבה או שכבה עמם או נוצלה על ידם, עם עמיתיה למקצוע, עם ורוניקה, חברתה האמיתית היחידה, ובעיקר עם החיים שבחרה לחיות.

 

שאלת הבחירה עולה לא פעם, בעיקר בדרך ההתמודדות עם המציאות, כמו דרכה של ורוניקה להתמודד עם מחלתה. אליסון בוחרת לחזור לעולם המזויף והאכזרי של הדוגמנות. כשהיא מבקרת בבית הוריה היא אומרת לאחותה דפני הממאנת לשמוע: "זאת שירה, אמרתי. חיים וסקס ואכזריות. לא משהו שלומדים בקולג' מקומי. לא משהו שכותבים במחברת" (עמ' 100).

 

זהו סיפור על חולי. כמעט כולם חולים בדרך זו או אחרת. ורוניקה חולה באיידס, אליסון נכה מתאונה וחולה בדלקת כבד נגיפית, כך גם ידידיה מן ההווה ומכריה מן

העבר. חיק הטבע שאליסון נעה בו בהווה, מין קניון וחורש עצי סקוויה ועצים אחרים, בריא לכאורה – אך אפילו העצים נראים חולים, ומי שאינו חולה עדיין עלול לחלות. העיר ניו-יורק עצמה חולה ואלימה ונואשת, אבל דופק החיים שלה פועם בכל הכוח.

 

גיבורי הרומן הזה, או נכון יותר גיבורותיו ¬ שכן הנשים מתוארות בו באופן תלת-ממדי בהרבה מדמויות הגברים – נעים בתוך המעגלים של עולמם בלי יכולת להיחלץ ובלי יכולת ליצור קשר אמיתי זה עם זה, למרות שהם מנסים. אביה של אליסון מנסה לשלוח אותות באמצעות שיחה על שירים ישנים שאהב, שאיש כבר אינו מכיר. הוא מנסה להיות מובן באמצעות האותות המוסיקליים האלה שהוא מדבר עליהם שוב ושוב, אך נתפס כמוזר ובלתי מובן. אליסון מדמה את הרובד הפנימי העמוק של זרימת החיים למוסיקה. באמצעות השירים שהיא אוהבת, או שאחרים אוהבים, כמו האופרה "ריגולטו" למשל, שאביה אוהב אך גם ורוניקה. אליסון מנסה ליצור קשר, להבין, להיות חלק מהזרימה הזאת.

 

הספר שופע דימויים פיוטיים אך קשים, מלאי דמיון ותובנות אנושיות. אליסון מתארת את העולם באמצעות דימויים ומטאפורות עשירות המתורגמות לרוב באופן רהוט. בעמ' 166, למשל, היא מתארת את העיר כמדמנה: "עקפנו קרטון עבש, פירות מעוכים, דייסה מבאישה וירקות מפוררים שעדיין הוריקו ונשמו על המדרכה (…) אבל הסירחון הציף אותנו ומילא את האויר באנרגיה". הכל מאופר, תיאטרלי, בעל קיום חד ובו-בזמן ריק: "חשבתי על עצמי מציגה את גופי בלי מציאות גופנית, פני מודגשות בהפרזה באיפור ובהרגשה מלאכותית, תלויות לעד על פני תהום דמיונית".

 

דרכה המיוחדת של גייטסקיל לצבוע את תיאוריה בדימויים, אך גם להטיח את המציאות באופן גס וישיר, היא זו שהופכת את הסחי והתבנית הסיפורית שיש בה סכנת קלישאה ליצירה מיוחדת ובעלת עוצמה. אודה שכאשר סיימתי את הקריאה לא יכולתי להחליט אם חשתי חמלה או דחייה כלפי הדמויות הראשיות.

 

אליסון וורוניקה צועדות לעבר אובדנן הבלתי-נמנע בעיניים פקוחות לרווחה. הן אינן מרגישות קורבנות. ורוניקה עדיין אוהבת את אהובה המת שהדביק אותה במחלה. אליסון בוחרת בחיים האלה שיש בהם "סקס ואכזריות". בחבר?ת שלהן יש בדל של קשר אמיתי. הגברים בחייה של אליסון כמעט חסרי משמעות מבחינת הרגשות שהם מעוררים. גם כשהיא אומרת "אהבתי את אלן" איננו חשים באהבה הזאת. לפטריק, חברה תקופה מסוימת, היא אומרת שהיא אוהבת, אבל בדיעבד היא אינה יודעת אם אהבה. היו אחרים שבכתה בגללם, אבל בהווה החולה והשבור שלה היא כבר לא זוכרת מה באמת חשה. הנחמה היחידה בסוף הספר היא ההבנה שמבינה אליסון את החברות בינה לבין ורוניקה, והיכולת שלה להקשיב ולפענח, אם כי מאוחר מדי, את אותות התקשורת ששלח אביה כל חייו אך ללא הועיל.

 

בתוך רבדיו הרבים של הספר מצוי גם אלמנט גאולה כמעט דתי, סיפור האגדה על הילדה "הרעה" הטובעת, רגליה צמודות לכיכר הלחם. הילדה ניצלת בזכות דמעותיה וחמלתה של ילדה אחרת, "תמימה". אליסון זוכה לגאולה בזכות מבטה החומל של "שדה" אחרת שחטאה אף היא. אליסון מזכירה את מייפלתורפ ואת אחד מצילומיו הידועים והבוטים במיוחד. הצילום הזה, שמצליח להפוך אלימות מינית חריגה וסוג של אקסהיביציוניזם חולני לאמנות, משקף לא במעט את מהותו של הרומן הזה.