גניבה-סיפור שהתפרסם ב'קשת החדשה'

סיפור מאת אסתי ג. חיים

גבר לא צעיר, אך גם לא זקן רץ במסדרונות התחנה המרכזית החדשה שאינה חדשה עוד, בתל-אביב.

נשימתו גועשת, כרסו הקטנה נעה לפניו, כלואה בחולצת טריקו מפוספסת כתום-לבן, ושני כתמי זיעה הולכים ומתפשטים תחת בתי שחיו.

האיש פולט קללה ומחיש את ריצתו המגושמת שאינה דומה במאומה לריצת אצן או ספורטאי, אף לא ספורטאי חובב. צעדיו כבדים, בירכיו נוטות כלפי מטה, כמעט קורסות תחתן.

מישהו גנב את האופניים שלו. הוא קשר אותם בשרשרת לעמוד בכניסה הדרומית ליד מדרחוב נווה-שאנן, וכשיצא משערי הקניון הענק נעלמו. הוא קילל בשפת אמו ורקע ברגלו, ושאל בעלי דוכנים אם מישהו ראה. לא היו לו אופניים אחרים ולא היתה לו מכונית ולא ידע מה יעשה בלעדיהם. כן, אמר בעל הקיוסק, עבר כאן ילד אחד, בחורצ"יק על אופניים. הוא רכב איתם לתוך התחנה, למרות שזה אסור. לאן? לאן? האיש נאחז בקיוסקאי שדחף גזר אחר גזר למכשיר כסוף ומילא כוס פלסטיק שקופה בנוזל כתום. לשם, הניף בעל הקיוסק את ידו באקראי, והאיש פנה ונכנס שוב בשער, ועבר שוב את הבידוק הביטחוני, ופסע לאורך שדרת הדוכנים שמכרו הכול, חולצות צבעוניות, צעיפים מהודו, קלטות די.ווי.די מועתקות, פמוטים ממתכת מבריקה וצלבי עץ קטנים. אדוני, קרא אחריו הבודק הביטחוני, תפוס את הילד הזה ותביא אותו אליי! אסור לו לרכוב כאן על כלי רכב!

בזוית העין קלט אופניים נעלמות בעיקול. היי, הוא צעק, אתה על האופניים, והחיש צעדיו. מילא היו גונבים למישהו עשיר שיש לו גם מכונית, אולי קטנוע, מישהו שיש לו עבודה טובה והוא מרוויח משכורת מסודרת, שגר בארץ שלו, בבית שלו, דובר את השפה שלו, אבל לו אין עבודה קבועה. כל בוקר הוא רוכב על האופניים לפאתי התחנה המרכזית הישנה ומצטרף לחבורת הגברים הקודרת. הם מחכים שיבוא קבלן ויציע עבודה לשעה. פתאום מגיע מישהו ועובר על פני השורה הארוכה. טוב שהוא לא בודק את מצב השיניים. אתה, אתה וההוא, שם מאחורה, בואו איתי. הוא נשאר. העיניים שלו פקוחות ומתרוצצות שמא יבוא פקח. הוא מריח אותם מרחוק, גם אם הם מוסווים. מיד עולה על האופניים ומדווש הכי מהר שרגליו יכולות.

ביום טוב הוא מנקה חדרי מדרגות בשכונות רחוקות בבתים ישנים מוקפים גינות קטנות, מגודרים גדר חיה מטופחת. ביום עוד יותר טוב הוא צובע חדרים בבנייני המשרדים החדשים והגבוהים שצומחים באזור כמו דשא בהילוך מהיר.

ביום טוב הוא רוכב על האופנים, נע במהירות מפתיעה בין מכוניות ואגזוזים מעשנים, קושר את האופניים לעמוד בכניסה למרכזית החדשה, וקונה קצת גבינה, לחם ווודקה שלמד לאהוב מהרוסים והאוקראינים, ב"חצי-חינם".

ביום רע גונבים לו את האופניים. אבל הוא יתפוס את הילד הזה. הוא יתפוס אותו גם אם ירוץ בכל מחילות התחנה עד שימות.

הוא לא יודע איך הגיע לקומה השישית, אבל על שלט מעל לדרגנוע כתוב קומה 6. הוא מבחין בגלגל אופניים חולף בין דוכני האוכל המהיר, והוא רץ. לרגע הוא עוצר כדי לשקול אם לרוץ ימינה או שמאלה. על כסאות ברזל מחוברים לרצפה יושבים גברים ונשים כבדי פנים וגוף ואוכלים אטריות שמנוניות או נוטלים באצבעות מקלות צ"יפס שרופים. הפה שלהם מלא שווארמה כשהם אומרים לו לשמה, לשמה. חלק מהם מראה ימינה וחלק אחר מצביע לצד שמאל. הוא מחליט לרוץ לעבר תחנות האוטובוסים המגרגרים מחוץ לבנין, ולועיהם פולטים או בולעים נוסעים שאף הם כבדי פנים ומשקל, ובידיהם תיקים ובהם חייהם. חייל אחד, שרובה ארוך תלוי במלוכסן על כתפו שואל אותו מה הוא מחפש, והוא מספר במילים שבורות עם ר"ר"ר" דרום אמריקאית שאיזה ילד גנב לו את האופניים והוא יהרררוג אותו, כי זה כל מה שיש לו בארררץ הזאת. החייל מביט בשעון ואומר, בוא, אני צריך להיות במחסום רק בלילה. אני אחפש אותו בצד ההוא, ואתה תלך לצד השני. יש לי נסיון בחיפוש מבוקשים—

האיש מתחייך פתאום, הלום, כי מה, לא חשב בכלל שמישהו יררצה לעזוררר. החייל רץ לצד אחד והוא רץ לצד ההפוך.

חלונות הראווה בקומת השוק עמוסי סנדלים בכל הצבעים, סנדלים כתומים, כחולים וטורקיז וכפכפים עם עיטורי זהב ותכלת והכול ב- 99.99 ₪, רק היום, חבר"ה, רק היום. האיש עוצר לרגע. לאן נעלם הילד, בלעה אותו האדמה. מרחוק, בקומה מתחת הוא רואה אופניים שעונים על קיר הזכוכית של "מקדונלד". הוא יורד במדרגות העולות, גומע אותן שתיים, שלוש. שם, במקדונלד, עומסות נשים זרות, חומות עור את תינוקותיהן על זרוען, ואחרות, מלוכסנות עיניים מאכילות את פעוטותיהן בגלידה לבנה ומשקות אותם קולה מתוך כוסות נייר גבוהים. בבליל הזה של אנשים הוא מבחין פתאום בבירור בילד, כמו בציורים האלה שאתה מביט בהם ורואה רק ערבוביה של צבעים, ובבת אחת צץ מתוך הכאוס משהו ברור.

הילד עומס על האופניים שקית "טייק-איווי", עולה על המושב, מביט לצדדים. לרגע לוכדות עיני האיש את עיני הילד, שחורות ומלוכסנות, שערו קצוץ, כמעט קירח, והרגליים נעולות כפכפי אצבע, ושוב העיניים, משהו בהן דרוך ועצוב, וכמו צבייה, הנער מרחרח באוויר, שומט מבטו ונמלט לו מתחת לידיים. האיש עומד ובוהה בו, רואה איך הוא נעלם במדרון ארוך וריק. מישהי שואלת אותו בעברית רצוצה, זה הבן שלך? אתה לדעת שאסור פה אופניים, בפנים. הוא גנב לי את האופניים, צועק האיש, ומשום-מקום מופיע החייל עם הרובה, ואומר, התחנה הזאת ענקית, אנחנו מעטים מידי, בוא נגייס עוד כמה אנשים ואז נמצא את הילד ונכסח לו את הצורה. האיש מהסס, לזה לא ציפה. הוא שותק, והחייל אומר, אל תדאג אחי, האופניים שלך יחזרו אליך, כי כאן, בארץ הזאת איכפת לאנשים אחד מהשני, "ואהבת לרעך כמוך", שמעת? האיש בוהה לרגע, וכבר הוא רץ אחרי הנער במורד המסדרון הריק. מאחוריו הוא שומע קולות ונשיפות, ובמבט מהיר הוא רואה שתי נשים צעירות רצות לצד החייל וגם בחור צעיר בגופיה ומכנסי ספורט קצרים, וגבר דתי בחליפה שחורה שאוחז שקית ניילון, וכולם דוהרים בעקבותיו וקוראים קריאות בגנות הגנב, ואיזו חוצפה, שתי עבירות במכה, גם גנב, גם נוסע איפה שאסור, עבריין קטן. אם ככה הוא מתנהג עכשיו, כשהוא צעיר כל-כך, מי יודע מה יעשה כשיגדל, אולי אפילו ישדוד מזקנים שנחים בשדרה את הכסף האחרון שלהם, ואם יצעקו או יתנגדו בכוחות רפים – יצעק, או ירים יד, וככה, בקלות שולפים סכין, והופ, הרגנו בנאדם.

האיש רץ בראש, מחפש בעיניים, מותיר את שובל עוזריו במרחק מה ממנו. רגליו העייפות מוליכות אותו עוד ועוד ,ימינה ושמאלה במבוך קרביה של מפלצת הבטון המפותלת. הוא חושב על הבית, או נכון יותר על הכוך הקטן שמרפסתו משקיפה על מסלול האוטובוסים במרומי התחנה, שם הוא יושב ערב, ערב בחדר עם חמשת הבחורים האחרים, והם מנסים לקלוט איזו תחנת טלוויזיה ששפת קרייניה מוכרת, והוודקה זולגת לגרונם עד שהם מפסיקים להתגעגע, ואפילו לא מרגישים כשהקירות מזדעזעים כשאוטובוס ועוד אוטובוס ועוד אוטובוס חוצים את המרפסת שלהם. לפעמים מבעד לערפל האפור של האלכוהול הוא חושב על האנשים באוטובוסים, איך הם בוהים מבעד לחלון ומציצים לחדר שלו מבעד למרפסת שדלתה נעקרה, ועובר בהם בדל הרהור, הנה, כאן גרים הפועלים האלה, וכמה טוב, אנחנו בדרך הביתה, עוד שעה – שעתיים נהיה רחוקים מהעיר הזאת שהיא כמו העיר של באטמן, אפורה וקשה, נעמוד במטבח הלבן שלנו, נשתה תה חם עם נענע ונלך לסלון, נביט בחדשות ונחשוב לרגע על תל-אביב, על הבתים הסדוקים מרעש ליד התחנה, ונשמח בחיינו.

האיש ממשיך לרוץ. הוא מתרחק מקהל מלוויו ומהדוכנים הצבעוניים ומבליל הקולות, וליד דלתות זכוכית גדולות שמובילות לסטודיו לריקוד, אבל למעשה הן שער לעולם אחר, עולם של קסם והפתעה, עולם של תנועה ללא קול, ניצב הנער, האופניים בין רגליו, והוא מביט פנימה, להיכל. האיש מביט גם הוא ובעד לדלת פתוחה הוא רואה רקדנים קופצים בתנועות רחבות מול מראה, ומסתובבים על קצות האצבעות. השרירים שלהם מבצבצים מבעד לבגד האימון הקרוע באופן חינני כל-כך. לרגע ארוך שקועים האיש והנער בעולם ההוא מעבר לזגוגית. האיש מתעשת. מבטו חולף על הנער, נער מוכר מהמקום ממנו בא. כמו זבל הם מסתובבים שם בחוצות הערים, משחקים כדורגל במגרשים מאובקים, גונבים כל מה שאפשר. אין הנער חש איך מתקרב אליו האיש, לא בצעדי ריצה, אלא בהליכה איטית וגמישה להפתיע, נכונה לזינוק. הוא בא אל הנער ואוחז בכידון ביד אחת, ולוכד את מרפקו של הנער בידו השנייה. האצבעות האמונות על עבודה קשה חזקות כמו אבן. הוא שואל את הילד בספרדית, למה גנבת את האופניים שלי חתיכת חרא קטן, והנער מתנתק מהסטודיו ומביט בו, ומושך בכתפיים, מנסה להיחלץ, אבל האיש לא עוזב. פורקה? הוא שואל, והילד משפיל את העיניים ואומר הם שלי, האופניים, אבל האיש מאזק את פרקי ידיו של הילד וחוזר ושואל, פורקה? העיניים הדרוכות והעצובות של הילד מתמלאות התרסה והוא אומר זה שלי! האיש מניף יד אחת באוויר. לפני שהסטירה נוחתת ממלמל הילד שתמיד חלם על אופניים ואבא שלו אמר שיקנה לו, אבל אבא שלו נעלם, לקחו אותו בניידת מתחנת האוטובוס, מחוץ למרכזית החדשה. הוא לא התכוון לגנוב, הוא לא עשה דבר כזה אף-פעם, הוא לא פושע, הוא התכוון לנסוע עליהם קצת, כמה סיבובים במסדרונות, ולהחזיר. הוא נשבע בקבר של אמא שלו בסאן-פאולו, והוא יקנה לאיש שרשרת חדשה, מברזל, כזאת שאי-אפשר לפתוח עם אולר, אם רק ייתן לו ללכת. האיש מרפה מעט את האחיזה בילד וחושב כמובן על הילד שלו שנותר בארץ הרחוקה שעזב, והוא מקווה שבכסף שהוא שולח יקנו לו פעם אופניים, וכמה זמן לא שחה איתו בנהר שליד הבית, ושיחק איתו בשח. בינתיים קרב בליל הקולות. החייל עם הרובה התלוי באלכסון הוביל בראש, ואחריו השתרכה שיירה ארוכה של נשים וגברים מכל הצבעים. הם כיתרו את האיש והנער, והחייל אמר, שנפחיד אותו קצת? ואחז ברובה. הקהל נאלם. לא נפחיד אף-אחד, אמר האיש, ותודה-רררבה על העזררה, אני בזדרר גמורר, והוא הסיר את ידיו מן הנער, ואמר לו משהו בספרדית. החייל שאל מה אתה עושה, הוא גנב לך את האופניים, שכחת, אחשלי? שני קשישים נענעו בראשיהם. הבחור במכנסי הספורט הקצרים הרכין ראש וירק מזוית פיו על אריחי האבן. פיות כולם נפערו כשפתאום חייך הנער חיוך רחב, והעיניים שלו התמלאו בגלידת וניל ושוקולד. הוא הניע בראשו לקהל, כמו אביר על סוס אציל. האיש זז הצידה והניח לו לחלוף על פניו ולהעלם במבוך המסדרונות.

אני, יש לי ררגליים שלי, אתה לררראות איך אני לררוץ מהררר, פנה האיש לחייל, אני להסתדרר . שאופניים יהיה לילד. החייל הביט בו לרגע. זה לא הולך ככה! סתם קראת לי לעזור לך? מה שמגיע-מגיע. הזבל הזה גנב, ואתה, אל תפחד, אני יעשה כבר את העבודה. הוא הדף את האיש וקרא לחבורה שלו, אחרי! והם רצו, הרגליים שלהם מתמלאות חמת זעם על הגנב המושתן, חמת זעם הולכת וגוברת עם כל פסיעה, והד צעדיהם במסדרונות התחנה נשמע כמו רעם תופי מלחמה, –בו-בום, בו-בום–

וכשגבו כבר ביציאה אחז החייל בעורף הנער. האופניים נשמטו וצנחו לארץ בשקשוק גלגלים. רודפיו הקיפו אותו עד שנעלם מעיניו של האיש.

נשים כבדות אגן המשיכו לשאת סלים כבדים מהן, כשהן עוקפות את המעגל ומתעלמות מהצעקות שבקעו ממנו. כמה הולכי בטל וקבצנים נטשו את עמדותיהם ובוא לראות אם יש דם.

איש הביטחון הוזעק וניסה לפזר את ההתקהלות ומישהו צעק תקראו לאמבולנס, הם גמרו את הילד. האיש צעק וצעק, תעזבו את הבחוררר, אבל רק כשנשמעה בחוץ יללה מוכרת התפזר המעגל. החייל נזכר שהוא מוכרח להגיע למחסום שלו, ומלמל בחלפו על פני האיש, אל תדאג, החריון כבר לא יגנוב שום-דבר. האיש ניגש לילד שהיה שרוע על הרצפה ונחל דם דקיק נזל מהפנים שלו. האופניים היו מוטלות לידו, כאילו היו גוויה של חיה. הוא רכן וניסה לנקות את הדם בכפותיו המטונפות. הילד נאנק בשקט. האיש הניח את ראשו על בירכיו וליטף אותו לאט, עד שבאו הפרמדיקים ממד"א. בקלות הם הניחו את הילד על האלונקה, ודחפו אותה פנימה לתוך הרכב. אין לו אישור שהיה, חשב האיש, הרים את אופניו והוביל אותם אל מחוץ למבנה.