אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

        מאז אתמול משהו בוער לי עם כל העניין הזה של מכשפות או מכשפות דה לה שמאטה. מירי כתבה פוסט כייפי, בהמשך להתכתבות שהיתה לנו בפוסט הקודם שלי, בא לה פתאם להיות קצת לא נחמדה. עשה מישהו טעות פטאלית וכתב לה באיזה שם עלום בפוסט שלי, שהיא הכי נחמדה בבלוגייה,  וזה ממש מעליב, לא עושים דבר כזה ...

      איזה כייף, נהיו לי כמה חברים מבוגרים. אפילו ממש. בואו נאמר שיותר מבוגרים מהוריי. אפילו בהרבה. ולחברים החדשים האלה, או יותר נכון, לחברות החדשות האלה, יש כמה אפיונים משותפים, קווי דימיון ששונים מאד מאלה של חברותיי, בנות גילי. קודם כל, הן יודעות לבשל. וואוהווווו יודעות לבשל. פרי ניסיון של חיים שלמים, או כמעט. וכל ארוחה אצלן, מרובת ...

    לאן הלאה מה הלאה מנסים מנסים מנסים אולי באמת אי אפשר לשנות לפעמים הקלפים דפוקים עד מאד את יכולה להיות שחקנית הסוליטייר  הטובה ביותר בעולם ועדיין להפסיד ובינתיים כל שנותר לך לעשות הוא להשתבח עוד יותר במשחק הסוליטייר לאהוב את משחק הסוליטייר לאהוב איך שאת משחקת את המשחק להתאהב בעצמך דרך המשחק גם אם נכשלת אך ורק נכשלת ...

       (אין לי משהו גדול לומר לאומה. אני לא מספיק מחוברת בשביל זה, אף פעם לא הייתי) ערב יום הזכרון, וכמה שעות לפני, הרבה מאיתנו מחפשים בטירוף לאן ללכת ואיך לגנוב עוד כמה שעות של יום חול.  כן, אמרתי יום חול, זה שנורא נדיר בכל הסריה הפסיכית של פסח-מצות-שואה-זכרון-עצמאות. אני שונאת חגים המוניים, במקום לשמוח בהם אני נעצבת ...

      במסדרון תכול אישה שרה. חריצי שמש עבים מבעד תריסים.    מתוך מראה משקפת עצמה, מודדת צליל, הברה, צל איפור, קו עפעף, סיב בגד. יוצאת מתוך ואל מראה חוזרת, סביב מסדרון זוהר נגוהות, בתוך עולם נברא קוראים לה בת שיר.  נכתב פעם *      

  (משהו שכתבתי לפני כשנה ופרסמתי כאן, חברה אמרה לי לאחרונה שזה הטוב ביותר שלי. מעניין שכל אחד התחבר למאמר אחר, כלומר מי שהתחבר למשהו בכלל. אני אישית הייתי צריכה חיוך עכשיו, לקחתי וקראתי מחדש. חולקת איתכם. אפילו ואולי דווקא בגלל העיתוי)   הנה זה: מה הקנ"מ שלך בדיבור ? לא מדובר בקמ"ש, מהירות הדיבור היא מדד אחר. קנ"מ בדיבור הוא בעצם ...

    הוא עומל קשה, קשה היא מתעצלת הרבה, הרבה כל הארגזים על הגב הוא סוחב הוא אדם שעושה הוא כזה, כזה ואצלי כל כך הרבה רגש שזה לווריד, לווריד זה לא עובר, זה לא מסתדר הכל חוזר וחוזר במסלול מושלם של כאב, כאב היא מתנוונת, היא נעלמת, היא מתעלמת לא כאן, כאן והוא והיא יחד לא שם, שם מזל שיש ...

       איזה כייף שנגמר פסח !!! לא שלא השתדלתי, לא שלא ניסיתי, וכל יום תחת השמש חשוב ומשמעותי ובלע בלע. אבל בעיקר שמחה שנגמר. מעולם לא אהבתי חופשות המוניות שנכפות על כל יושבי המשרדים בבת אחת, ואת היציאה ההמונית של כולם לכל המקומות בבת אחת. אי אפשר בהדרגה, אי אפשר קבוצה קבוצה ? הכל יחד ? במאמר אחר אכתוב ...

        ויכולו השמיים והארץ, ויכל אפילו אלוהים מלאכתו אשר עשה, אבל אנחנו לא נכלה ולא נקוץ ולא נמאס לעולמי עולמיא בעשיית הסדר הזה,  לכם לכם ממש, לכם ולנו ולי ולא לו, לגוי הנורא והעצום והרב אשר אינו עשה סדר כהלכתו אף פעם אחת בחייו. (מגביהים את כוס היין, זו נשפכת ומכתימה את המפה החדשה שדודה השמינה הביאה לאמא, התקרית ...

    שיר שקצת עשה לי את היום המוזר הזה של לפני הסדר (מאז ומתמיד לא קל). ואגב, כל שיר שמגניב אותי לגמרי במילותיו, מסתבר לי שהוא של אלתרמן, לאה גולדברג או רחל. כנראה שאני שמרנית. חמסין של ניסן —————— מילים: לאה גולדברג לחן: שייקה פייקוב אכן אדע, זה יום ללא תמורה ולא נפל דבר ולא ארע ולא יבדיל בינו ...