הייתי ילדה טובה

אני שונאת חגים המוניים, במקום לשמוח בהם אני נעצבת לרוב (לא שלא ניסיתי, בכל פעם מחדש,
נכון לכרגע, אלה הממצאים הקבועים), בימי זכרון וימים עצובים אני יותר טובה.

פתאם מותר להיות עצובים. מותר להיות מה שאנחנו. כולם שותקים סופסוף ופוסקים לרגע
ממרוץ העיוועים שהם לוקים בו בימי השבוע הרגילים, שקט מבורך נמסך, ציפור מצייצת,
שור גועה, את כל זה סופסוף אפשר גם לשמוע.

ויש השעה הזו של לפני הצפירה שלא מצליחים לעשות בה כלום למעשה, מקסימום כלים בכיור
וטלפון בהול לאיזו חברה.

ואז באה הצפירה…………………………..
כמה שלא ננסה להדחיק, אנחנו עומדים דקה או שתיים עם כולם וזה בדרך כלל עושה משהו.
אולי סוג של מדיטציה ולא במובן הניתוקי. להיות כאן ועכשיו בדקה הזו. 

20:00
צפירה. מילדות כך היה תמיד. לחשוב מהר מהר על אח של אמא (יום כיפור). מסכנה אמא.
מסכנים סבא וסבתא. מסכן *****. היית אדם מקסים, אני זוכרת אותך במעורפל. הגעתי אז
בקושי לגובה שעון היד המשוכלל שלך (ככה אמרו אז, "משוכלל"). ואמא. אני חושבת עלייך.
סבא. סבתא. ורגע, יש עוד המון אנשים. והמדינה הזו. מה יהיה. כולנו יחד בסירה הזו.

הצפירה יורדת, שקט. נגמר הריכוז. רדיו. אחי הצעיר יהודה.
רק לא השיר הזההההההההההההה
בוכה בוכה בוכה.
מעבירה תחנה. אחי הצעיר יהודה.
סוגרת.

20:20
עכשיו מה ? אמא השאירה הודעה להתקשר לסבא, לדבר איתו.
מתקשרת, אני ילדה טובה. אומרת לו שאני מאד אוהבת. מתכוונת לכל תו והגה וצליל.
מעבירה לו מקסימום אהבה. ולסבתא. 
אחר כך מה ? רק 20:30, מה עכשיו ?
אמא. מסכנה אמא. אני מתקשרת לאמא. אבא עונה.
אמא דבוקה לטקס בטלביזיה. אבא מדבר, אומר שיילך להתחבר ל"עצבות".
חשבתי נגמר.

20:40 
אמא בטלפון. 
סליחה, את יודעת שאני לא יכולה לזוז כשיש טקס בטלביזיה.
את ילדה כל כךךךךךךךךךךךךךך טובה. מה אמרת לסבא ומה הוא ענה, ומה ענית חזרה, ואיך הוא נשמע.

אמא, מה נשמע ?
את יודעת, יום עצוב.
אני יודעת. אני מבינה. מזדהה.
אנחנו מצווים להיות שמחים, כמה עצב אפשר לספוג. כל הזמן לסבול ולסבול.
לא בשביל זה נשארנו בחיים.

השכול בכלל אופף אותי בחודשים האחרונים, מלמדת קבוצות של עשרות הורים שכולים.
מרגישה בזה שליחות, לא בגלל התווית והמלחמות, שאני לא אוהבת לקדש,
אלא בגלל שמדובר באנשים בוכים. באנשים שמגיעים לשיעורים שלי ונושמים אובדן
ואוכלים אובדן וחלקם אין להם תקווה.

ויש כאלה שאכולי כעס, בצורה מבהילה.

וכשמשהו מצליח, כשפרצוף של "תלמידה" מבוגרת מתחלף מזועף ועצוב וחסר תקווה, ופתאם
עובר בו רטט של אור, של חיוך, של שמחה, סומק בלחיים, מהלצה רגעית, מבדיחה ממשית,
מהערה אגבית שהערתי, אז אני מרגישה שיש בשביל מה.

או למשל, תלמיד שהחליט לעזוב, אדם פרפקציוניסט כזה, שהפסיד שני שיעורים ואז החליט
ש"לא יעמוד בקצב".
והמשמעות בשבילו היא שלא יהיה לו יותר לאן לצאת במשך השבוע, והוא לא מסכים ללכת
לכלום, אף חוג, אף בית קפה, בטח לא למקומות של שמחה.
התקשרתי, אמרתי שהוא חסר לי בשיעור. שהוא מתקדם, וזה לא אוניברסיטה, ושאין קצב,
ושהוא מוזמן מאד לחזור.
הוא חזר.
וכל כך טוב לנו יחד. הוא פורח, ואני שבעתיים מכך שהוא חזר.

אלה הישגים מאד קטנים, ומאד משמעותיים.
ואני לא מדברת על עבודה שאני אוהבת. רוב הרגעים לא משהו, וזה עול, ולא משלמים הרבה,
ובכלל נגמר לי הכסף מזמן ואני צריכה לחזור להייטק.

אבל לפעמים קורה שיש בשביל מה.

וזה לא קשור ליום הזכרון.

זה קשור לזכרון מסוג אחר:
ללזכור למה אנחנו כאן. בשביל מה באנו לכאן. יש לנו תפקידים. עצומים. וקודם כל כלפי
עצמנו. אחר כך כלפי הקרובים, במעגלים הולכים ומתרחבים, כמו גלים.

אל תתייאשו מלעשות בקטן. גם חיוך לאשה קשת-יום באוטובוס, עושה המון. קודם כל לעצמך.
אני לא מאד טובה בזה. לומדת.
ואף פעם, אף פעם לא מתוך אלטרואיזם. זה שגוי בעיני. לא קורבניות, קורבניות היא לא נתינה,
היא לקיחה.

מקווה ללמוד ממה שכתבתי כאן………

שיהיה יום זכירה אמיתי בשבילכם. היזכרו למה אתם כאן. אם זה מתאים לכם, כלומר.