לא אתאר את היושר בהשוואה הבנאלית לסרגל.
"בוא רגע לחדר. אני רוצה להתייעץ איתך בנוגע למשהו."
באתי.
"מבקשים ממני לכתוב בחשבונית של החודש הקרוב גם הרצאה שאתן בחודש הבא, ואני לא שלמה עם זה."
"מה הסיבה שלהם לבקשה הזו?"
"הם צריכים לנצל במלואו את התקציב השנתי, כי אחרת מה שנשאר הולך להם לאיבוד."
"ולכן הם מוכנים לסכן אותך בביקורת עתידית?"
"כנראה שכן, אבל לא זה מה שהכי מטריד אותי."
"אז מה כן?"
"איך אני יכולה לכתוב משהו שהוא שקר?"
"תראי – אני מכיר אותך לא יום ולא יומיים: אל תתני להם לשחק בקומבינות על הגב שלך. מי שרוצה לתחמן, שיעשה זאת בעצמו."
בבוקר היא מספרת לי שלא ישנה כל הלילה.
"התהפכתי והתהפכתי ולא הצלחתי להירדם!"
"?"
"אני מתפוצצת מעצם העובדה שמישהו ניסה לשכנע אותי (לטובתי כאילו) לכתוב משהו שאיננו אמת וגם לחתום על זה. זה כל כך לא אני!"
"אז לכי עם האמת שלך, אמרי להם שפוילע שטיק זה לא הקטע שלך ושיפתרו את "בעיית" התקציב העודף על גבם שלהם."
"אבל איך בכלל עלה על דעתם להציע לי לסטות מהאמת?"
זו רמת היושר שלה.
היא שלי ואני שלה.
ואני גאה בה.
עד מאוד.
רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
מכירה את הבקשות האלה – כל המדינה שלנו מתנהלת כך.
יש לך במה להיות גאה.