מספרת לי

בין יתר המוסמנים היא מציינת את שמו של א., שיגיע לחתונה מביתו שב…

"מה, הוא גר שם עכשיו?" אני שואל.
"כן, קודם גר בירושלים ועכשיו שם."

"אז מה – גם הוא משתייך לפנאטים שב…?"

(טייפון בעל שלושה ראשים מתכווננים מתעורר).

"למה פנאטים? הוא גר ב… כי זה מה שהוא יכול להרשות לעצמו. לפני ירושלים הוא היה גר ב…., ועכשיו, אחרי ירושלים, הוא גר ב… מה פנאטי כאן?"

"מותק – אם הוא גר לפני ירושלים ב…, אז הוא בטוח פנאט."

"למה אתה חושב ככה? כל מי שגר שם הוא פנאט?"
(הדציבלים כבר מעירים את השכנים).

"למקום ההוא אנשים עוברים לגור אך ורק מתוך פנאטיות. לא משום סיבה אחרת!"
(אני צודק, הו כמה שאני צודק).

"תגיד – מה הצורך הדפוק הזה שלך לתייג כל אחד וכל דבר? הכל צריך להיות מסודר במגירות? כל אחד חייב להשתייך למגירה, אחרת אתה לא יכול לקבל אותו?"
(זה אמבולנס מיילל בחוץ, או זוגתי צועקת עלי?)

"אוהו – איזה תשובה שיש לי לשאלה שלך. תשובה מוחלטת, אבל אני לא מתכוון לתת לך אותה עכשיו."

"טוב מאוד."

נפרדנו בנשיקה, והיא בדרכה לעבודה.

אני עדיין כאן.
בפנים חתומות אני מנסה למצוא את אותה תשובה מוחלטת ונהדרת שאמורה להיות לי.
אין לי מושג ירוק.
לא תשובה, לא מוחלטת וגם לא נהדרת.