יש לי דודה, אייזן דודה

יש לי דודה בחיפה.
אחות של אבא.

גדלתי כבן יחיד (אוכל את כל הטוב, יחד עם כל הלא כל כך טוב) במשפחה מזרח אירופאית טיפוסית.
הרבה קשרים עם הדודה הזו לא היו לי, בגלל הנהלת חשבונות מסובכת של הורי, שהתנהלה בלשון מזרח אירופאית – אותה לשון שהיא רכה כאשר "השכנים מסתכלים", וחדה כתער בחדרי חדרים.

אבא נפטר לפני 18 שנים.
אמא גם (9 שנים).

בשנת 2006 חידשתי את הקשרים עם הדודה במהלך מלחמת לבנון.

דאגתי לה החל מהטיל הראשון שנפל בסטלה מאריס.
התחברנו טלפונית, ומצאנו שאנחנו משדרים על אותו גל.
כל מאמצי לשדל אותה לבוא לנוח במרכז נכשלו.

אייזן דודה – קטנים עליה הטילים, וקטנות עליה האזעקות.

היא, שהגטו, הבריחה ממנו, וההסתתרות בתוך ארון בגדים במשך שנתיים עיצבו את אישיותה – בזה לצורך להינפש מהקטיושות.

קבענו להיפגש בשש אחרי המלחמה.

בשבת אחת, בסוף אוגוסט 2006, נסענו לבקר.

"אתה היחיד שממשיך את שם משפחתנו", קיבלה אותנו בפתח דלת.
(דודה, דודה – הרי יש לי גם ילדים שימשיכו – אמרתי בליבי בלבד)

יש לה בת (גם יחידה), אבל זה לא נחשב.

הבאנו תמונות, ראינו אלבומים, והיה נפלא.

ארוחת הצהריים, שבושלה ע"י העוזרת משכונת חליסה במיומנות מזרח אירופאית, נקבעה לשעה  אחת אפס אפס.

באמצע המרק (לעולם לא תימחק התמונה מזכרוני) אומרת לי הדודה:

"אתה יודע שלאבא שלך היה ברוסיה ילד, שאותו הוא לא ראה אחר כך אף פעם?"

מזל שאף אחד לא ישב מולי, ומזל שנחנקתי במקום להתיז את המרק.

יש לי אח בעולם!

או, לפחות, היה.

אבא ברח ב- 1.9.1939 לליטא, ומשם, שעתיים לפני כניסת הנאצים – לעומק ברית המועצות, עד שהגיע לסיביר.
מ- 1940 עד 1942 נע ונד, לרוב ברגל, כל הדרך מזרחה.

איפה שהוא – התאהב (בן 21-23) באישה רוסיה.
נולד ילד.

כשהסתיימה מלחמת העולם – לא רצה אבא להישאר בברית המועצות הסטליניסטית, ביחוד אחרי שנתגלה לו שאימו ואחותו (הדודה) ניצלו.

האישה הרוסיה לא יכלה, גם לו רצתה, לצאת מברית המועצות הסטליניסטית.

הקשר עם האישה ועם אחי (מה זה? מה זו המילה "אחי"?) נותק ולא חודש עוד לעולם.

אבא נעל את הסוד הזה בתוכו, למעט יידוע אחותו והשבעתה שלא לספר לעולם.
(במיוחד לא לאמא)

הוא גם לקח את הסוד לקברו.

אני גדלתי כבן יחיד בעולם.

הביקור אצל הדודה הסתיים, והקשר בינינו ממשיך, ושנינו שמחים על כך.

לילות חסרי שינה, חשבונות מסובכים (לא בשיטה המזרח אירופאית), וגלגול כל התסריטים האפשריים הביאו אותי להחלטה לא לחפש את אחי האבוד.

די לי וטוב לי בידיעה על קיומו בשלב כלשהו.

החלטנו לקרוא לו "ולדימיר".

ולדימיר בלי איליץ", אבל עם המון ציניות בריאה.

ולדימיר – עם המון אהבה!