רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
צריך לומר שאת המקור לאנרכיסטיות שלי תמיד שאבתי לא מתוך משנה סדורה, לאחר בירור אופציות שונות.
המקור מתחלק לשני מקורות משנה:
1.) זעם פוליטי – הן מקומי, והן כלל עולמי.
2.) תסכול ביתי מתמשך.
בפוליטיקה לא אתעסק היום (אם בכלל).
על התסכול הביתי אני רוצה להרחיב:
נשבר לי כבר מזמן להיות זה שכאשר קוראים בשמו – זה מיועד אך ורק לצורך הטלת משימות.
"חנוך!"
"טוב – מה עכשיו?" (בשקט, בלב).
"רק שני דברים"
"זאת אומרת שתיכף יצורפו חמישה אחרים" (עוד יותר בשקט, בלב).
"רציתי להזכיר לך…"
"כן, בטח – רצית להזכיר שאת אוהבת אותי, נכון? מה, לא? לא לזה התכוונת?" (הלב מתפוצץ לרסיסים מרוב שתיקה).
אגואיסטי ובלתי מתחשב?
אוקיי – אז מה?
נשבר, פשוט נשבר מהדו שיח הזה, הכי אינטליגנטי שנשמע בינינו במשך כל היום (וכל הימים)!
די! די! די!
תעזבי אותי כבר בשקט, ושתישרף הכביסה הבלתי מקופלת, יחד עם הכלים במדיח ובכיור, בלוויית המצעים שכבר חמישה ימים לא הוחלפו.
את כל אלה הייתי אוסף בחצר ומדליק עם 10 ליטר בנזין!
ואחר כך, באחד הימים, מגיע הדכאון שלה לשיא חדש:
"איזה מן חיים יש לי? כל היום אנחנו כמו זרים שותקים (שותקים????), בא לי לעזוב וללכת למקום קטן משלי!"
כל זה קורה לגמרי במקביל לזוגיות המופלאה שקיימת כבר המון המון שנים, ושנשענת על טונות של אמון וחוויות משותפות לטוב ולרע.
התסכול הביתי המתמשך מושך אותי לאנרכיזם מנפץ, בלי הרבה תיאוריות:
לשבור, להרוס, לפרוש מהכל, ושיהיה
רק שקט!
יפה ועצוב.
נכון, נעמה.
אבל לפעמים יוצא מתוק מעז.
לזמן שזה יקרה אני מחכה.