רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
היא אישה יצירתית, אין מה לומר:
כל מהותה נועדה ליצירתיות ולמחשבה.
אי שם בעבר המשפחתי הרחוק, דחפה אותה אמא ליצירתיות מזן מיוחד – יצירתיות משולבת בחדשנות בכל מחיר.
זאת אומרת, על דרך השלילה – השלכה לפח של יצירתיות גרידא, כזו ש"אך ורק" מחדדת את המוח.
אמא כבר לא כאן (גם אבא לא), והיא תקועה עם מכוות האש הזו של "יצירתיות חדשנית" עד צוואר.
מצד אחד איננה מכירה שום צורת חשיבה שאיננה יצירתית, ומצד שני – ליצירתיות הזו יש כללים ברורים ונוקשים (קצת נוגדים את מהותה של היצירתיות עצמה, לא?).
כל החיים היא מנסה תחומים רבים ומגוונים של יצירתיות:
פרוזה, שירה, אמנות פלסטית על כל סוגיה, לימודי פרסום, התנסות בעבודות שאמורות לפתח את יצירתיותה, גלגול המצאות בראש הסופר מתוחכם שלה וסלט מתמיד של כל אלה.
אז מה הפלא שבסופו של יום היא מתוסכלת כדבעי?
איך אומרים? מרוב עצים לא רואים את היער.
תסכול, תסכול, תסכול ועוד תסכול בלי קץ.
אני עומד מולה (יותר נכון יושב), היא תולה בי עיניים מצועפות ומצפה ממני לפתרונות אינסטנט.
איך שהוא אני מסיח את דעתה בכל פגישה, כדי להמנע מהצורך לתת לה תשובות לשאלת חייה.
הייתכן שלאט לאט זו הופכת להיות גם שאלת חיי?
מענין מאוד, כתוב טוב, מעורר מחשבה על יצירתיות {לא אוהבת את המושג אבל אין אחר, לא?} והאם יצירתיות היא חופש או דווקא להיפך, כבלים, מחסומים, והאם יצירתיות בכח היא יצירתיות, אין לי תשובות רק שאלות, אולי לשאול זו יצירתיות, או לעורר את הדיון הזה?
מעורר המון מחשבה. המון.
מזדהה מקרב לב ומוח. תודה על הפוסט המרגש והאמיתי.
חנוך, "אני עומד מולה (יותר נכון יושב)," המשפט הזה יוצר קושי בתגובה שלי, כי כביכול הכתוב מופנה אלי כקוראת….:))
אבל אולי זו הייתה כוונתך…
וכן לעיתים ביצירה משתתף הראש יותר מהלב כתוצאה מהמון סיבות.
הפוסט באמת מעורר מחשבה אך לא מעורר את הלב… (סליחה אם זו אמירה בוטה)
ממש לא, תמי.
המשפט הזה, במסגרת כל הפוסט וגם השאלה האחרונה – מופנים אלי, לתוך עצמי.
אני עדיין מתלבט איך להתנהג איתה, וברור לי שלא אוכל להתחמק לעד ממתן תשובה, שאולי תהיה תשובה גם עבורי.
אם כך, חנוך, אז צר לי אבל נראה שהיכולת להכיל את האחר למרות השוני הוא הדבר המועיל.