מתי זה קרה

עוד לפני שהוגשו כוסות הקפה – פרץ ממנה וולקן של תסכולים:
"אני משתגעת. לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו הפכתי לזעיר בורגנית נרגנת כרונית".

"את זעיר בורגנית?" כמעט וצחקתי, "מהפכנית שכמותך!"

"פעם. פעם הייתי כזו, וכבר מזמן לא. לכאורה הכל כרגיל, אבל את הבלוף הזה כבר זיהה האיש שלי.
עליו אני שופכת, בוקר צהריים וערב, קיתונות של בורגנות במובן הכי גרוע של המילה".

"אוקיי – במה זה מתבטא?", אני מנסה להבין.

מרימה את כוס הקפה אל פיה ורעד אוחז בה.

"מרגע שאני מתעוררת – הדבר היחידי שמעניין אותי הוא הסדר, כלומר אי הסדר. זה הדלק שמניע את טורבינת הכעס שלי.
כל מה שאני רואה זה בלגן ואני נטרפת!"

היא יודעת שאני מכיר את הצד ה"בלגניסטי" שלה. גם אני מכיר, וביחוד מכיר האיש שלה. אף אחד לא עשה מזה עניין מעולם. אף אחד לא שפט אותה על כך. זו היא, וזהו.

"השיחות בינינו הולכות ומצטמצמות לרשימת מטלות יומית ושבועית. היום תעשה 1 2 3, מחר 4 5 6 ומחרתיים: למה לא עשית את…?
מעמיסה עליו עוד ועוד, והוא מכופף את ראשו ומקבל בהכנעה. אפילו הקבלה הזו זורעת בתוכי זרעי זעם נוספים!
כמה אפשר לחטוף ולספוג ממני?"

"ניסית לשאול אותו? ניסית לדבר פתוח, עם כל הקלפים על השולחן? חשפת בפניו את התפנית שאת חושבת שחלה בך?"

"מה פתאום? איך אני יכולה לעשות זאת עכשיו, כשכל מהותי השתנתה? צריכה קודם להסביר לעצמי מה קרה, להבין את הסיבות, לדעת מתי בדיוק היה רגע ההסבה העצמית לרשעות. רק אחר כך אוכל, אולי, לשתף אותו."

"את לא פוחדת שזה עלול להיות מאוחר מדי?"

"אם זה מה שצריך לקרות – זה יקרה במילא. אין טעם להילחם בטחנות רוח ולנסות למנוע את מה שהגורל מועיד בין כה וכה."

שתקתי עשר דקות ורק הבטתי בעיניים המצועפות.

"מצד אחד בא לי לפוצץ את כל העולם, אבל כשאני נכנסת הביתה, בסופו של יום, אם לא הכל מסודר ומוכן למסדר המפקד – אלוהים ישמור מהשטיפה שאני שוטפת אותו.
מזלג אחד מלוכלך בכיור, אגרטל בפינה ולא במרכז השולחן, זווית של כרית מציצה מבעד לציפית – סוף העולם!"

"את יודעת שאני רוצה לעזור. תני לי לחשוב קצת ובואי ניפגש כאן מחרתיים באותה שעה, טוב?"

"אוף – אתם הגברים אף פעם לא תבינו!"