משהו על "מוזיקה קלה" (שהיא "כבדה" מאוד) ועל הערגה הגדולה העולה ממנה לאלוהים

 

משהו על "מוזיקה קלה" (שהיא "כבדה" מאוד) ועל הערגה הגדולה העולה ממנה לאלוהים/ אדמיאל קוסמן

 

 

כיוון שהבלוג הזה מאפשר לי להעלות כאן את הדברים האהובים עלי ככל העולה על רוחי (כך אמרה לי יעל במפורש, ואני מקווה שלא תחזור בה בעקבות מה שאכתוב), אני מעלה כאן כמה מאלבומי האהבות הנסתרות שלי.

אתחיל במוזיקה. נא לא לפחד: לא מוצרט או בטהובן או משהו כזה, אלא במוזיקת רוק. מה שקרוי בדרך כלל בלשון מזלזלת קצת: מוזיקה קלה. אמנם השירים שאדבר עליהם כאן אינם נכללים אצלי בקטגוריה "קלה" בכלל, אלא בקטגוריה "כבדה", "כבדה מאוד". קטגוריה דתית. ולמה דווקא דתית? על כך אומר כמה מילים בהמשך.

רגעים כאלו של מפגש עם שיר מהסוג הזה, הינם רגעים  שאני מכנה רגעים של "נגיעה בנצח". הסימן שלי לרגע כזה של מפגש עם הנצח דרך המוזיקה ייראה אולי מוזר ממבט ראשון: כשעולה אצלי לפתע תחושה חזקה ובהירה ש"בשביל הרגע הזה היה כדאי לעבור את כל מה שעברתי עד עתה – ולהישאר כאן, על האדמה הזאת, בעולם הזה".

אך כיוון שאי אפשר לדבר על כל השירים – אשלוף שניים מרשימה הארוכה כדי להסביר מעט מן הדברים שעולים במחשבתי כשאני מתבונן בחוויה הזאת.

ומדוע דווקא שניים אלו? ראשית משום שהם אהובים עלי מאוד, שנית, משום שהם מייצגים את הרעיון הרליגיוזי שברצוני לומר עליו משהו, ושלישית, משום שהם נבחרו בשעתו – בישראל כבמקומות רבים אחרים בעולם – במעבר מהמילניום הקודם לזה הנוכחי כשירים האהובים ביותר בעשור הקודם של שנות התשעים.

(ובאשר לשירים חדשים יותר: קצב העיכול שלי התרבותי שלי איטי מאוד, אם כי כמובן שישנם דברים עוצמתיים מאוד שראוי לדבר עליהם בנפרד).

המפתיע הוא ששני שירים אלו אינם שירי אהבה רגילים שאוזנינו כה רגילות לשמוע. אין הרי צורך להוכיח את העובדה הידועה לכל שרוב רובם של השירים העבריים והלועזיים עוסקים בנושאים הקשורים לרומנטיקה, אהבה ומיניות. השילוש הקדוש הזה מככב על כל במה פופולרית בעולם המערבי אבל אנחנו כל כך מורגלים לכך עד שאין אנחנו מבינים שאין זה דבר טבעי ומובן מאליו בכל חברה אנושית. בחברות העתיקות רוב השירים שהושרו בקהל-עם עסקו בעניני דת. הערגה הדתית של שירת הקודש תפסה מקום מרכזי ביותר. אך בעולם המודרני תפסה הערגה למימוש האהבה האישית, הרגשית והמינית את מקומה המרכזי של הערגה הדתית של בני הדורות הקודמים.

בעולם שבו הדת, הקהילה והטקסים הדתיים המלווים את מחזור החיים הולכים ונחלשים תופס פולחן הארוס מקום מרכזי בפנטזיה של היחיד, שכל שנותר לו הוא לבנות את ה"קן" החם הקטן שלו.

וככל שהקושי לחיות בזוגיות המאורגנת של התא המשפחתי גדל והולך בחברה המערבית הניידת והפתוחה – כך גם הולכת ותופחת ה"הזייה" על בן הזוג האידיאלי ועל "האהבה הגדולה שמצפה לכל אחד" (גם על כך יש לומר כמה דברים, אך לא עת לכך עתה).

את הצורך העמוק הזה ב"הדמייה" של מה שהוא כל-כך בלתי מושג – באופן מלא ושלם, קבוע ומתמשך – מספקת האמנות הפופולרית להמונים בדרכים שונות. זה הוא גם סוד הפופולריות העצומה של המוזיקה הקלה על כל סוגיה. נדמה לי שלא רבים יחלקו על כך שאם אמני הפופ והרוק למיניהם לא היו מספקים "סחורה” זאת להמונים המוזיקה היתה תופסת מקום שולי ביותר בחיי ההמונים בעידן המודרני.

קשה להאמין שתעשיית המוזיקה היתה ממשיכה לגלגל מליונים בכל רחבי העולם אם נושאי השירים היו למשל כאלו: השמחה הגואה בלב המשקיעים על עליית השערים בבורסה או על ירידת מחירי הנפט, או העצב העמוק על מצבן המתדרדר של הממשלה או מועצות הפועלים.

ודווקא משום כך הופתעתי מאוד מצד אחד – אם כי כלל לא הופתעתי מצד אחר – כשנוכחתי לדעת כי דווקא שני השירים הללו נבחרו באופן כה בולט בארץ ובעולם כשירים האהובים ביותר של כל שנות התשעים. שירים אלו החזירו אותי לפחות בהרגשה אל משהו קדום וארכאי, אל השירה והפיוט של העת העתיקה וימי הביניים – ואל העיסוק בשאלות הדתיות העמוקות של הקיום.

השיר האחד הוא “Losing my Religion", של מייקל סטייפ ולהקת R.E.M.

זהו שיר נפלא של התלבטות וכפירה שהן עצמן חיפוש, ואין כדוגמתן לחיפוש אחרי האהבה האלוהית האמיתית של בן הדור הנבוך שלנו.

והשיר השני שברצוני לדבר עליו – הוא ללא ספק יצירת מופת – עד שאפשר אולי לראות אותו כ"שיר השירים" של שנות התשעים  – הוא: “One”  של בונו והלהקה האירית U2. 

כל מי שמתבונן, ולו גם באופן שטחי במילות השירים הללו, יופתע לראות עד כמה משמשת החשיבה הדתית (הנוצרית במיוחד במקרה של U2) כתשתית רוחנית ותרבותית בעולמם של היוצרים הללו.

גם במרד הבוטא ובמילים המתריסות השומע מוצא שורשים עמוקים של חיפוש דתי.

כדאי גם להעיר שהשיר שנבחר כשיר הראשון בהרבה ממצעדי העשור של שנות השמונים גם הוא לא נמנה על שירי ה"אני-אוהב-אותך" הקלים והנפוצים, אלא עסק גם הוא ב"מרד הקדוש" כנגד הבורגני, השיקרי והמזוייף, הלא הוא השיר המדהים “Another Brick in the Wall” של פינק פלויד.

נדמה לי שבעצם העברת השירים המתורגמים למֵיכל הלשון של העברית כבר נאמר הכל ואין להוסיף על כך דבר, אך הייתי מבקש להוסיף לסיום הערות הבהרה אחדות, של מי שכמוני, חובב – ושפתו שפת עילגים, של אוהב:

תרגום שני השירים נעשה על ידי באופן חופשי ובעברית פשוטה שאינה נקייה משיבושי שפת-הרחוב, בדומה למקור (רות אלמוג סייעה לי בהבהרת כמה ביטויים שלא היו מוכרים לי, ואני מוסר לה בהזדמנות זאת את תודתי שוב על כך).

ניסיתי להעביר בתרגום העברי את התחושות ואת המטען שנושאים השירים הללו – וויתרתי לשם כך על צמידות מילולית יתירה לטקסט. בשיר “One” בחרתי לתרגם את השיר כפנייה של גבר אל אשה, ובשיר “Loosing my Religion" כפנייה של גבר אל גבר, אף שהדברים כלל אינם מוכרחים, ובשפת המקור אפשר להבין זאת בכל אופן שהוא.

והערה חותמת בשולי הדברים: נדמה לי שהייחוד שבשני השירים הללו מבחינה מוזיקלית הוא בכך שעל מינעד קטן מאוד של אקורדים הם "משחקים" באופן שנראה ממבט ראשון מונוטוני מאוד (הדבר בולט במיוחד בשיר של R.E.M), אך במפתיע השומע מגלה כי הוא נסחף במעגלים האיטיים של המוזיקה הזאת, המעוררת אסוציאציות של ריקודים מיסטיים, כשל אלו של החסידים או של הסופים.

האם ידע הקהל בעולם ובארץ במה הוא בוחר? נדמה לי שגם אם נעשתה כאן בחירה לא-מודעת היא מלמדת הרבה על צורך עמוק, עמוק מאוד, שאין מדובר עליו כמעט.

 

*

מאבד את הדת שלי

 

הַחַיִים גְּדוֹלִים יוֹתֵּר,

גְּדוֹלִים יוֹתֵּר מִמְּךָ.

 

וְאַתָּה –

אֵינְךָ אֲנִי,

לַמֶּרְחָקִים שֶׁאֲנִי אֶלֵךְ…

 

הַמֶּרְחָק שֶׁבְּעֵינֵיךָ…

הוֹ לֹא,

אָמַרְתִּי יוֹתֵר מִדָּי,

אֲנִי מְתָקֵן זֹאת,

 

זֶה אֲנִי בַּפִּינָה,

זֶה אֲנִי בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים,

מְאָבֵּד אֶת הַדַּת שֶׁלִּי…

 

מְנָסֵה לְהַדְבִּיק אוֹתְּךָ,

וְאֵינֶנִי יוֹדֵעַ אִם אוּכָל לַעֲשֹוֹת זֹאת,

הוֹ לֹא, אָמַרְתִּי יוֹתֵּר מִדָּי,

לֹא אָמַרְתִּי מַסְפִּיק,

 

חָשַׁבְתִּי שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ צוֹחֵק,

חָשַׁבְתִּי שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ שָׁר,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ מְנַסֵּה.

 

כֹּל הַלְּחִישׁוֹת,

שֶׁל כֹּל שָׁעָה מִּתְעוֹרֶרֶת,

אֲנִי בּוֹחֵר אֶת הַוִּידוּיִם שֶׁלִּי,

מְנַסֵה לִשְׁמוֹר עָלֵיךָ

כְּמוֹ אֱוִיל פָּגוּעַ, אָבוּד, עִוֵּר,

 

הוֹ, לֹא,

אָמַרְתִּי יוֹתֵר מִדָּי,

אֲנִי מְתָקֵן זֹאת,

חֲשׁוֹב עַל כָּךְ,

הָרֶמֶז שֶׁל הַמֵּאָה,

הַהַחְטָאָה שֶׁהֵבִיאָה אוֹתִּי

לִכְרוֹעַ עַל בִּרְכָּי,

 

וּמָה אִם כֹּל זֶה הוּא רַק פָנְטָזְיָה,

שֶׁבָּאָה וְחוֹבֶטֶת בָּנוּ?

כָּעֵת, אָמַרְתִּי יוֹתֵּר מִדָּי,

 

חָשַׁבְתִּי שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ צוֹחֵק,

חָשַׁבְתִּי שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ  שָׁר,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתּךָ מְנַסֵּה.

 

אַךְ זֶה הָיָה רַק חָלוֹם.

זֶה אֲנִי בַּפִּינָה,

זֶה אֲנִי בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים,

מְאָבֵּד אֶת הַדַּת שֶׁלִּי…

 

מְנָסֵה לְהַדְבִּיק אוֹתְּךָ,

וְאֵינֶנִי יוֹדֵעַ אִם אוּכָל לַעֲשֹוֹת זֹאת.

הוֹ, לֹא, אָמַרְתִּי יוֹתֵּר מִדָּי,

לֹא אָמַרְתִּי מַסְפִּיק,

 

חָשַׁבְתִּי שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ צוֹחֵק,

חָשַׁבְתִּי שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתְּךָ  שָׁר,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁשָׁמַעְתִּי אוֹתּךָ מְנַסֵּה.

 

אַךְ זֶה הָיָה רַק חָלוֹם…

זֶה הָיָה רַק חָלוֹם…

 

 

*

אחד

 

הָאִם אַתְּ חָשָׁה הַקָּלָה

אוֹ שֶׁשׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָה?

הָאִם יִהְיֵה לָךְ קַל יוֹתֵר עִם זֶה

שֶׁיֶּשׁ לָךְ עָכְשָׁו בְּמִי לִתְלוֹת אַשְׁמָה?

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת

אַהָבָה –

אַחַת

חַיִים –

אֶחָד,

 

כַּאֲשֶׁר זֶה צוֹרֶךְ אֶחָד,

בַּלַּיְלָה,

עָלֵינוּ לַחֲלוֹק זֹאת,

 

זֶה עוֹזֵב אוֹתָּךְ, נַעֲרָה,

אִם אֵינֶךְ חוֹשֶׁשֶׁת לְכָךְ,

 

הָאִם אִכְזָבְתִי אוֹתָּךְ?

אוֹ הִשְׁאָרְתִּי טַעַם רַע בְּפִיךְ?

אַתְּ נוֹהֶגֶת כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְתְּ אַהָבָה

וְאַתְּ דּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנִי לִהְיוֹת בִּלְעָדֵיהַ,

 

וּבְכֵן, מְאוּחָר מִדָּי,

הַלַּיְלָה,

לִגְרוֹר אֶת כֹּל הֶעָבָר הַחוּצָה,

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה.

 

אָנוּ – אֶחָד,

אָךְ אֵינֶנוּ שָׁוִים,

אֵינֶנוּ אוֹתּוֹ הַדָּבָר,

עָלֵינוּ לָשֵֹאת אֶחָד אֶת הַשֵׁנִי,

לָשֵֹאת אֶחָד אֶת הַשֵׁנִי,

אֶחָד…

 

הָאִם בָּאתְ לְכָאן לְשֵׁם סְלִיחָה?

הָאִם בָּאתְ לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים?

הָאִם בָּאתְ לְכָאן כְּדֵי לְשָֹחֵק אֶת יֵשׁוּ?

לְשֵׁם הַצַּרָעָת שֶׁבְּמִצְחֵךְ?

 

הָאִם בִּקַשְׁתִּי יוֹתֵר מִדָּי?

הַרְבֵּה כֹּל כָּךְ?

לֹא נַתָּתְּ לִי כְּלוּם,

וְזֶה כֹּל מָה שֶׁיֵּש לִי עָכְשָׁו,

 

אָנוּ –

אֶחָד

אָךְ אֵינֶנוּ שָׁוִים,

אֵינֶנוּ אוֹתּוֹ הַדָּבָר,

אָנוּ פּוֹגְעִים אֶחָד בַּשֵׁנִי

וְאַחַר-כָּךְ אַנָחְנוּ

חוֹזְרִים עַל כָּךְ,

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת

אַהָבָה הִיא מִקְדָּשׁ,

אַהָבָה הִיא הַחוֹק הָעֶלְיוֹן,

אַהָבָה הִיא מִקְדָּשׁ,

אַהָבָה הִיא הַחוֹק הָעֶלְיוֹן,

 

אַתְּ מְבָקֶּשֶׁת מִמֶּנִי לְהִכָּנֵס,

אֲבָל אָז אַתְּ גּוֹרֶמֶת לִי לִזְחוֹל,

וֲאַנִי אֵינֶנִי יָכוֹל לְהִצָּמֵד כָּךְ

לְמָה שֶׁיֵּשׁ לָךְ,

כְּשֶׁכֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָךְ זֶה כְּאֵב…

 

אַהָבָה –

אַחַת

דַּם –

אֶחָד

חַיִים –

אֶחָד

עָלַיִךְ לַעֲשֹוֹת מָה שֶׁמּוּטָּל עָלַיִךְ

 

חַיִים –

אֶחָד

אֶחָד עִם הַשֵׁנִי

 

אַחָיוֹת,

אָחִים,

 

חַיִים –

אֶחָד

אָךְ אֵינֶנוּ שָׁוִים,

אֵינֶנוּ אוֹתּוֹ הַדָּבָר,

 

עָלֵינוּ לָשֵֹאת אֶחָד אֶת הַשֵׁנִי,

לָשֵֹאת אֶחָד אֶת הַשֵׁנִי,

 

אֶחָד…

אֶחָד…

 

 

 

 

(תרגום השירים על ידי אדמיאל קוסמן. גירסה ראשונה של מחשבות אלו נדפסה ב"עיתון 77")