מתפזרת.

התקשרה אלי בוכה.
"כל מה שאני עושה – לא מספיק טוב!"
לאט לאט דובבתי אותה.

מתפזרת לכל הכיוונים.
עושה את כל מאמצי ההצטיינות ואפילו יותר.
עיניה פקוחות ומבטה מכיל את כל האופק.
מחפשת רעיונות חדשים בלי הרף.
מנסה להתמקצע כל הזמן.
"גיוון" היא מילת מפתח באישיותה.
מאמינה ביכולתה הכמעט בלתי נגמרת להקיף אין ספור 
תחומים.
יש לה זמן, יש רצון עז ויש גם יכולת.
"למה שלא אנצל את מלוא הפוטנציאל? אם לא עכשיו
 אז מתי? כשאהיה כבר מסויידת?"
ברוך השם לא חסרה פרנסה.
אין מדובר כאן לא בלחם ולא בחמאה.
מדובר בהפעלת פוטנציאל גבוה לקידום פרוייקטים.
חונכה בבית על ערכים של נתינה, מחשבה עצמית
ועשייה עבור הזולת.

לומדת ומחכימה, מנהלת מוכשרת, הוגה רעיונות.

"לא מעריכים אותי בגרוש," ממשיכה לבכות.
"רק חיוך ומאור עיניים אני מבקשת, לא יותר!"

בפועל – מקבלת משובים של חשדנות, חיפושי
מניעים נסתרים, חתרנות וקרבות אגו.
אין אמונה במעגלים הפנימיים בטוהר רצונה לשפר.

אולי כל זה אך ורק בגלל "התפזרות יתר" ורצון להקיף
הרבה הרבה בבת אחת?
אולי צריכה להתמקד בתחום אחד בלבד?

אולי מסתכלים בעין עקומה בגלל שהיא אישה?