מוסיפה לשרת

לא באה ממשפחה עשירה. זוג שכירים שנאבק כל חודש על הקיום.
מאיפה תיקח כסף למזרח, ללימודים?
עבודות בשכר מינימום?
פועלת ייצור במפעל אלמוני?
שטיפת רצפות?
בייביסיטר?

הכל יופי – אבל למה?
למה לא להישאר בצבא?

המפקדים הציעו הצעות:
כדאי לה צבא קבע. אז מה אם התפקיד ימשיך את שעמום השירות הסדיר?
משכורת נורמלית כל חודש בבנק עבור עשיית כמעט כלום לא כדאית?
חוזה חתום, קביעות בתפקיד, תנאים.
לא – לא תצא לקצונה.
לא עד כדי כך – הרי היא נועדה לשרת, ושתגיד בכלל תודה על ההצעה.

התייעצה בבית ועם חברות.
ההורים, עייפים מתמיד, תמכו בפנים נפולות:
"זה לא הזמן לצאת! בצבא כבר מכירים אותך, ותמיד יעזרו לך."
החברות?
"מגניב! נהדר! תתפשי לך קצין, תעשי לו עיניים – אולי אפילו חתונה תצא לך."

כך החליטה בלי להחליט.
כך חתמה ברוח שפופה.

הכל נמשך כאילו הסדיר עוד לא נגמר.
שירות של כלום – "שמונה אפס ארבע".

במקום לתפוס קצין – תפש הוא אותה.
מבוגר ממנה, אבא שלה יכול היה להיות.
לא אהבה, לא תשוקה, לא כוכבים בעיניים.
המשך השירות והרחבתו – זה מה שהציע.
מפקדה הישיר שתמיד ידאג לה.
מטרייה מסוככת תמורת כמה פעמים בשבוע, בחדר האפור שבצריף.

היה קשה בהתחלה.
לא התאימה לה נמיכות הרוח. לא אהבה את שיער החזה לבן שעולה ויורד עליה. כל פעם, כשנרדם לידה, בכתה בלי קול.
מה היא רוצה בסך הכל?
למה המחנק הצפוף הזה?

בהמשך נשברה, ושיתפה פעולה לאורך כל הדרך.
כדאית לה העיסקה:
כמה פעמים בשבוע אוטמת רגשות, משרתת יותר משהתפקיד מחייב, נותנת בלי לקבל בחזרה – אבל שקט בסביבה.

"אין מה לעשות" היא אומרת לעצמה.
"ככה כנראה בנוי העולם בשבילי. נועדתי לשרת".

הקצין כבר מזמן במקום אחר, אולי אפילו השתחרר.
יש אחרים במקומו, ויותר מאחד במקביל.
אז מה?
היא הרי נועדה לשרת:
את המולדת, את הצבא, את הבינוניות, את הקצינים המבוגרים ממנה.

מישהו מכיר? מישהו יודע?
כולם מכירים, וכולם יודעים: