רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
"בשנה הבאה אני אהיה אחרת!" היא אומרת לעצמה.
היא רוצה להשתנות, ולא יודעת באיזה כיוון.
רע לה בכיוון הנוכחי, הכל כך בנאלי וצפוי.
את זה היא יודעת ובזה היא בטוחה.
אבל לאן ללכת מכאן?
זה כבר מסתורין אפל.
לפעמים עוברת בה מחשבה פשוט לקום ולהסתלק.
לא לקחת כלום, לא להודיע לאף אחד – פשוט להיעלם.
"אולי כך יבוא החופש המוחלט שאליו אני מתגעגעת!"
ברגע הבא היא נשטפת בכל ה"אבל"ים האפשריים כמו בלון שיצא
ממנו האויר.
מתכנסת בעצמה למשך כמה ימים, מתחפרת במיטה, נותנת לכל לעבור מעליה.
בשלב הבא מנסה לבנות שלבים, ללכת בדרך ביניים כל שהיא.
כאן זה כבר יותר מסובך:
המון שיקולים, המון חשבונאות, מי ייפגע, עד כמה אפשר את החבל למתוח.
מותשת לחלוטין היא עוזבת את כל רעיון השינוי.
"למה זה טוב? בשביל מה להפר את הרגיעה?"
עובר לו יום, עוברים שבועיים, ואין שלווה.
הצורך בשינוי מפעפע בדמה, מתסיס את תחושותיה, מונע שינה.
בעוד שבוע בערך תחזור לאותו מקום של חשק להתפרע, לנפץ הכל באבחת שינוי גדולה ומכאיבה.
האם הפעם תעז?
מאד הזדהיתי.
תחושת תקיעות ופחד לשנות.