רשימותיו של מעריץ נשים שפוט שלה ושלהן
מְאֻבֶּקֶת אֲנִי כָּעֵת
מִכַּף רֶגֶל עַד
אֶלֵיךָ.
מִתְעַטֵּפֶת בְּלַחוּתְךָ
כֹּל עוֹד אַתָּה
פָּתוּחַ.
אַל תְּדַבֵּר אִתִּי על
מְחוֹזוֹתַי.
אַל תְּנַסֶּה לְהוֹכִיחַ
דָּבָר
וְאַל תִּשְׁאַף אֲפִלּוּ
לְנַחֵם.
מְאֻבֶּקֶת אֲנִי כָּעֵת
וּמְחֻסֶנֶת
כְּנֶגֶד כָּל יָזְמָה.
מִתְאַבֵּקֶת בְּעָפָר רַגְלַי.
רַגְלַי שֶׁלִי
בִּלְבַד.
בוקר טוב חנוך
חיכיתי בסבלנות והנה הופעת
מה שלומך
האם השנה תהיה בסדנא של רחל?
השיר יפה ומובן
שלום דוד!
אני כאן מזמן, רק לא פעיל באופן רציף.
השנה אני בפסק זמן מסדנאות. זקוק לאוורור.
תודה ושב"ש!
חנוך, יפה השיר.
האבל גם אם הוא אבל לאומי, נדמה לי שהוא מורכב מפרטים שלכל אחד מהם יש את האבל הפרטי…
הכתיבה בלשון נקבה והידיעה שזה אתה שכתבת, מקשה עלי. אבל אולי זו דפיקות שלי…
תמי יקרה:
א. שום דבר לאומי אין בשיר הזה – רק פרטי.
ב. הכתיבה שלי בלשון נקבה היא חלק מהמאמץ
לנסות ולהבין את הראש הנשי ואת זווית
הראייה הנשית (נשים הן זן מיוחד ומסקרן!).
ג. תודה רבה!
אתה צודק! האבל כאן הוא פרטי. הגשתי שזה גם מתכתב עם השיר שלי על פריז.
ואתה כנראה מומחה בהבנת נשים..:)
נסתרות הן דרכי השירה, תמי, וההשפעות ההדדיות שגורמות לכתוב דבר כזה או אחר.
בכל מקרה – התכתבות עם "פריז" שלך תיחשב לי לכבוד גדול!