פסח 2015

בבית הכנסת, כששמעתי על מרים שרה עם התופים ויתר הנשים שהצטרפו אליה, חשתי דווקא אכזבה במקום התרוממות. כי פתאום היה לי ברור שאם היום זה היה קורה, בטח היו נרגמות באבנים או משהו כזה, לפחות בחוגים אורתודוקסיים לא מבוטלים. השנים האחרונות מעידות על כך במידה שלא משאירה מקום לספק. על פני הדברים מדובר בניסיונות גוברים, הולכים ומצליחים, להפריד בין גברים ונשים אבל למעשה מדובר בעוד רובד ועוד של חבוי וכיסוי הנשים מעיני הגברים. נשים, בשורה התחתונה, נתפסות כמשהו שמפריע לקדושה של גברים.
נאמר אחרת, על מנת לשמר את היהדות מפני הסכנות הגוברות מבחוץ– החילון, האינטרנט, השד יודע מה — מסתמנת נטייה לקיצון המתבטאת בראש ובראשונה ביחס האמור אל נשים. אפשר גם לקרוא לזה דמוניזציה. נשים נהפכות למפלצות שכל כולן מין ומכאן הצורך להסתיר אותן מעיני הגברים, זאת אומרת, ככל שמדובר במרחב החיצוני. אלא שכמובן בתוך כך הופכים הגברים את עצמם למפלצות מין מפלצתיים עוד יותר.
בסוף הצלחתי למצוא בקצה מכת החושך הזו נקודת אור והיא בשיחה שבין מרים ואביה בתחילת כל הפרשיה, כשעמרם מתייאש על רקע הגזירה הפרעונית להרוג את כל הבנים היהודיים והוא מציע שכעת יתגרשו הגברים מהנשים על-מנת שלא ייוולדו להם ילדים בכלל ומרים אומרת לו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים – ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות… " (סוטה יב ע"א) נאמר אחרת: אבא, הבנים אינם מהווים כל העם; גם נשים בני אדם הן.
הנה, בפניכם פתח יציאה מן הסבך ההולך וסותם את היהדות (האורתודוקסית): התייחסות אל נשים לא כאל מפלצות/חפצי מין אלא כבני אדם. ברור שהדבר ידרוש מאמצים עילאיים, הן מצד גברים, הן מצד נשים עצמן. אך נדמה לי שמשם אפשר להגיע לדרך המלך, למקום בה ניתן לנשים צדקניות לעבוד את האל בניגון ובריקוד מבלי להתבייש ולהסתתר. עוד תראו איך ירימו את העם כולו בקולן.