זה מתחיל בדרך כלל בגשם עם פצפוצי קרח וכל בני הבית נדבקים לחלונות ומתווכחים אם בשלג מדובר ואם הוא ייתפס. בכלל נראה לי שזוהי הזדמנות טובה לבחון את מידת האופטימיות/פסימיות הטבעית של כל אדם ואדם.
הכי קסום הוא כשזה קורה באמצע הלילה. את פותחת את הווילון למראה הלבן הנערם לאט לאט באור הסגולי. כמעט ניתן ללקק את השקט.
בבוקר אף אני יצאתי עם כל המשפחה ותבינו, זה לא דבר קל. שהרי רק מגיע השלג וכבר נעלם כובע הגרב שישב על המדף ליד המדרגות במשך שבועות ולמצוא זוג כפפות נהפך למשימה בלתי אפשרית.
בכלל נראה לי שזוהי הזדמנות טובה לבחון את רמת ההשתכרות ורמת ההתארגנות של כל שכן ושכן. בקצה האחד נמצאים השכנים מלמטה עם חליפות סקי סטייט אוב דה ארט. בקצה השני נמצאים אנו עם גרביים בצבעים שונים על הידיים ושקיות מן הסופר על הרגליים.
איזה תענוג זה, גם למבוגרים, להרים אגרופים של שלג על גבי האנשים שאת הכי אוהבת כמו על אנשים זרים לגמרי. אך נדמה שרק הילדים יוצאים לעשות את זה שוב ושוב גם שהשלג מתחיל להידמות יותר לבועות של קרח צפות בשלוליות קפואות.
למחרת נוטרים רק חלקי גופות של בובות שלג פזורים לצידי הדרך. בטן פה. גזר שם. במרכז העיר אלה סתם גושים של לבן צבועים בשחור. מדי פעם ופעם נוסעת ברחובות העיר מכונית עם לבינה של שלג על הגג. ברור שנוסעים בה רק כדי להשוויץ.
איזה תאור מתוק. לא צריך תמונות ראיתי הכל(עם עזרה של שקיות הניילון של רונית. אומי את נהדרת!
:)) נורא חמוד.
"בטן פה, גזר שם",
איזה תיאורים.
קטע יפיפה.
משעשע וחי מאוד – השקיות מהסופר לעומת אלה שהגיעו מארצות השלג…
"ללקק את השקט" – מקסים!
נתת ביטוי לשלג מחמם את הקינאה שלי לירושלמים. ספגנו פה קור אימתני ואפילו ענן אחד לא התנדב לקפוץ אלינו כשלג .
קראתי פעמיים, בפעם השנייה עם כובע וצעיף. (= הייתי בדרך החוצה אבל נתקפתי חשק לחזור ולטעום את החוץ שלך, קודם)
אני כל כך מתחממת מהתגובות. תודה רבה רבה.