אתמול נוכחתי במפגש על מישאל חשין, שופט בית המשפט העליון בדימוס. הדיון היה חצי אישי חצי מקצועי, כלומר, דיון אישי על המהלך שעשה בחייו המקצועיים, מן הפקולטה למשפטים ועד לכס בית המשפט העליון. באשר לעצמי, דווקא מן הכישלונות שלו כביכול התרשמתי לטובה. סיפר השופט שבאקדמיה חפץ לעבוד אבל הדיקן טען בפניו שאין מקום. מאוחר יותר עזב את עבודתו בפרקליטות כאשר מונה אדם אחר כבכיר על פניו. יש להניח כי בזמן אמת מדובר היה בנקודות משבר לא קלות בחייו אלא שבמבט מאחור נראה שמדובר בתחנות מעבר נחוצות בדרך לבית המשפט העליון, שם ישב במשך 16 שנים, בין השאר בתור משנה לנשיא, וכתב לנו כמה פסקי דין יפים ומפורסמים. והיה ונשאר יותר זמן הייתי שואלת אותו איך שופטי בית המשפט העליון מצליחים (כמעט) לא להירדם לאורך הדיונים הלא אחת ממושכים ומשעממים שמתנהלים שם.