רק זמני

רגע אחד של תשעה באב זכור לי היטב. השעה היתה ארבע אחר הצהריים ונשארו ארבע שעות לצאת הצום. אני זוכרת את הרגע כי הוא סרב ועוד סרב בכל לשון של סרבנות לעבור. למרות כל הניסיונות שלי. בכל פעם שהסתכלתי בשעון, המחוגים כמעט ולא זזו מן המקום. אפילו כשאסרתי על עצמי להסתכל עליו לפרק זמן ארוך במיוחד, אפילו כשהתאמצתי להעלות בדמיוני יום רגיל ולהבין מדוע הוא בורח לך בין הידיים כשאוכלים בו, דבר לא השתנה. גם אין לי מושג איך הוא נעלם בסופו של דבר, זה לא היה אני.

למחרת בבוקר נדרשתי לקחת את שני הבנים הקטנים לנדנדות. מצחיק אותי איך הכל נהיה הפוך מה פתאום. אורך הדרך כחמש דקות ברגל אבל עם שני כבישים באמצע כל מה שעובר בראשי הוא מתי כבר נגיע? סוף סוף נוחתים ומיד אני מגלה שאני צריכה פיפי ופתאום נורא בא לי להיות כלבה לרגע. עוד עשר דקות  ואני כבר זועקת לכל הרוחות מתי כבר נלך מ-ש-ע-מ-ם-ל-י. אל תדאגי אמא, ניסה הבן חמש להרגיע אותי מן המגלשה, עוד מעט נחזור הביתה.

מאוחר יותר התיישבנו – פחות או יותר – כמשפחה – פחות או יותר – לראות את הסרט צלילי המוסיקה – כולו. עשינו את זה. כל שעתיים וארבעים וחמש הדקות ממנו. קשה להבין מה קרה לאנושות בינו לבין הטוויטרים למיניהם של היום. נראה שלא רק הזמנים השתנו אלא גם תפיסת הזמן.