הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
היום נהגתי מירושלים תל-אביבה. בכביש מספר אחד עיכבה אותי משאית ענק עם טנק על הגב — אבל מה זה עיכוב של חצי שעה כשהמסע מסתיים בעולם אחר לגמרי! היינו באוטו רק אני ואחת מרשתות הרדיו. בהתחלה שמעתי חדשות ועוד חדשות ועוד אבל כשפתחו בראיון עם אחד מבני המשפחות השכולות כיביתי. לא רציתי… לא יכולתי… לשמוע את הכאב. הרגשתי רע בזה. נסעתי בשקט אל העולם הבא. בחזרה אף השמעתי מוסיקה. וגם לא אייל גולן או דוד ברוזה אלא פיל קולניס – עד לטרון – וה Neville Brothers עד סוף הדרך. הבריחה היתה שלמה. אני אזרחית גרועה אני יודעת. אני מנסה להתנחם בכך שהתחייבתי לחיות כאן את חיי.
ראיית … הירגשת…
טוב שנישארות לך מילים אחרי
להתראות טובה
חלק מאזרחות טובה, אומי, זה לדאוג לא להתפרק בתקופה הזו, וזה מחייב להתנתק חלק מהזמן, והחלק שאת מתחברת לגמרי מספיק.
ההתנתקות עוזרת להשאר שפויים, אני מצמצמת את שמיעת החדשות, להקל אולי , למרות שעל ליבי מוטלת אבן כבדה מאז תחילת המבצע
את לא אזרחית גרועה, אומי, את אזרחית רגועה.זה מה שעלינו לעשות עכשו להרגיע את עצמינו, לא להישחק.
מחשבות חיוביות חשובות דווקא בימים הקשים.
"אני מנסה להתנחם בכך שהתחייבתי לחיות כאן את חיי."
זה משפט יפה מאוד. אולי גם אני אגיד את זה לעצמי כדי לא להשתגע מתחושת חוסר אונים.
אני מודה לכלכן על החיבוקים. זה הזמן לא?
לברוח קצת ממה שקורה,
משמעו הרבה פעמים להתחבר מחדש אל עצמנו ולשאוב כוחות הכרחיים.
אין שום גדולה בלשמוע חדשות כל היום …