הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
קשה לי לכתוב בזמן מלחמה, על שגרת החיים שלי, שמקשה עלי לא מעט, בעוד אל אחרים קרובים כל כך אלנו משגרים רקטות ופצצות. אבל היום כבר אינני יכולה להבליג. זה לא שאינני מסכימה שבמידה רבה ילדים הם הסמל של המלחמה הזאת ואולי של כל המלחמות, ואמנם ייתכן מאד שהתמימות שלהם היא אשר מעצימה את תחושת הסבל שלהם כפי שהיא נתפסת בעיננו הגדולים. אולם בין זה ובין הצבת תמונה של ילד קטן בוכה בכל צעד ושד? מה אני אגיד לכם? לא נראה לי, ולו מן הסיבה הבנאלית שאני רואה את התמונות האלה יומיום בביתי ועוד בשידור חי. פעם היא מופיעה כי נגמרים קשי השתייה בצבע אדום, ופעם כי האחות הגדולה קיבלה את ברכת הבנים קודם; פעם כי התקרבתי אל הילד עם מסרק כינים ביד ופעם כי סירבתי להראות לו די.ווי.די של אסטריקס בהקרנה שנייה; ופעם סתם, מעייפות יש להניח. הנה בפניכם אלבום תמונות בכי מקרב משפחה רווית שלום-בית.
תחזיקי מעמד
איך עלית על זה בכלל, מירי? :)). תודה.
ה מוכר לי מהימים שהילדים היו קטנים. מלחמת הישרדות יומיומית.
עכשיו שהם כבר לא מנדנדים לי זה מה זה חסר 🙂
נכון, הכל בעניי המתבוננת. עדיין קיים הבדל. דמעות של ילדים החיים במשפחה רווית שלום בית אינן דמעות של ילדים החיים בתוך עולם נחרב, ביטחון קיומי מעורער בבית בלי חשמל ומים.
ללא שום ספק! ההבדל למראית עין בלבד.
או וויי! כמובן התכוונתי לכך שהדמיון למראית עין בלבד!!!!
אוי
רותפ, האוי לא עלי אני מקווה? אני התכוונתי יותר להפנות אצבע מאשימה אל התקשורת שכל כך אוהבת להציג את התמונות של ילדים בוכים. ויש בזה אלמנט של ניצול או … צביעות…לא יודעת.. משהו לא בסדר עם זה בעיני. בשורות טובות!!!!! א.
לא זה אוי על הכל, ובעיקר אוי על כך שלהוציא את הנורא מכל לאור יום לא מעמעם, לא משנה, לא מספר, לא חושף, לא עושה את מה שידע וידיעה אמורים לעשות או כך לפחות סיפרו לנו וסיפרנו לעצמנו, שידע וידיעה הוא ה-דבר, ה-מקום, ה-שינוי, או לפחות כלי
ויש עוד כהינה סיפורים….
כמה טוב שאת מחזירה אותנו למציאות עם קצת הומור .