הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
גם אם נתעלם מן החדשות הרעות המכות בנו כל יום, אני מרגישה לפעמים שאף מן החיים האישיים שלנו הצלחנו אנו בני האנוש להוציא את הטעם.
אני מנסה לתאר במילים את הקיום שלי כרגע:
* אני מתה ממהירות.
* התמכרתי לאוויר וכרגע אני בקריז.
* כנ"ל לגבי הבלוג.
* המשימה שלפני היא לעלות על מפל – בשחייה חופשית.
* אני לא מצליחה להגיד שלום-שלום לילדים שלי.
הלב שלי כבר לא פועם, הוא מטקטק.
תארת יפה את המצב שאני רואה אצל רבים — צריך חיים אלטרנטיביים!
לעניין זבה סבינה —
you are an inspiration!
החשק דרוש בכל מקום, בכל החיים. זיק בעיניים. לא מכיר דרך לעשות את זה חוץ מאשר לחשוק במה שאת חייבת…
כמובן שאתה צודק אמיר ותודה שהזכרת לי — צריכים לפעמים להזכיר לעצמך… ובכל זאת, חבל לי עתה החשק המנג"ז הזה לישון! :))
אוי אומי, זה נשמע כמו רכבת. את בשבוע הרכבת. קחי הפסקה ועשי שבוע חשק.
נכון, אבל נשמי עמוק, קחי רגע לעצמך ועוד אחד, חבקי, את עצמך, מגיע לך
הי אומי, את צודקת וצודקת וצודקת אבל מנסיון חיי הרכבתיים אם לא מפנים זמן אז אין זמן לעולם.
מה הפתרון? לפנות שעה ביום, שעה בשבוע, סוף שבוע בחודש…מה שאפשר אבל לא לוותר, החשק הוא מטען אנרגיה להמשיך את הקצב המטורף של החיים. לא?
אוי
אוי